עקרונות היסוד בפסיקת מזונות אישה

במאמר זה אנסה להבהיר בלשון פשוטה ובאופן קריא מהם מזונות האישה, תוך הסברת העקרונות הבסיסיים העומדים מאחורי מוסד פסיקת מזונות האישה.

ובכן, בפשטות, מזונות אישה הם סכום שנפסק לטובת אישה כדמי קיום, כלומר על מנת לאפשר לה לקיים את עצמה כל עוד היא מצויה בסכסוך עם הבעל.

תחום מזונות האישה נשלט ע”י דיני המעמד האישי, דהיינו עבור בני זוג יהודים קובעים דיני המשפט העברי. הדין העברי קובע כי חובת הבעל היא לזון ולכלכל את אשתו (חובה זו איננה מהתורה, אלא נלמדת מהכתובים).

חשוב לציין, כי לצד החובה הדתית, חובת המזונות קיימת גם עבור בני זוג שהדת איננה חלה עליהם, כגון בני זוג הנשואים בנישואי תערובת, או בני זוג שאינם נשואים (ידועים בציבור), אז חלות הוראות הדין האזרחי לגבי מזונות האישה, הנגזרים מחוק המזונות (החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959).

כאשר בעל מקדש את אשתו (בטקס הנישואים), נכללת חובת תשלום מזונות בכתובה. הבעל והעדים חותמים במועד עריכת טקס הנישואין על שטר כתובה הכולל את הנוסח “ואנא במימרה ובסייעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין חנין ומפרנסין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא.”

יחד עם זאת, חובת המזונות איננה נוצרת הכתובה, כלומר גם אם חלילה נישאו בני הזוג ללא כתובה, עדיין חייב בעל במזונות אשתו.

לפי הדין העברי, חובת הבעל בקיום אשתו כוללת 3 רכיבים : “שארה”, “כסותה”, ו-“עונתה”.

“שארה” הם מזונותיה, “כסותה” נחשב מדורה (קורת גג), ו-“עונתה” הם יחסי אישות.

המשפט העברי רואה בבעל כמשועבד לאישה לצורך סיפוק אמצעי מחייתה, דהיינו מזונותיה (כתובות, סג, א). לפי הדין העברי, גם אם אדם איננו מתפרנס די צורכו, עליו לצאת לעבוד “קשה” יותר על מנת לכלכל את אשתו ולספק צרכיה.

יתחשבו בבעל שאיננו מסוגל לקיים את אשתו לפי צרכיה, רק במידה שקיימת מניעה “אובייקטיבית” לעשות כן, לדוגמא סיבה רפואית המונעת מהבעל לעבוד, או מגבילה אותו. כל עוד אין סיבה מיוחדת שמונעת מהבעל להתפרנס, ייראו אותו (לפי הדין העברי) כמי שלא מיצה את מלוא פוטנציאל ההשתכרות שלו, ויש ביכולתו להתאמץ כדי “להשיג” את מזונות אשתו.

הדין העברי דורש מהבעל לעבוד במשרה מלאה (הלכת רונקין), לעבוד שעות נוספות (הלכת אל על), הכל כדי לעמוד בחובת המזונות.  

מזונות האישה לפי הדין העברי נקבעים לפי רמת החיים אליה הורגלה האישה במסגרת חיי הנישואין, מכוח הכלל “עולה עמו ואיננה יורדת”.

לפיכך בהליכים לפסיקת מזונות אישה, חשוב לערכאה הדנה לקבל מפה כלכלית מקיפה של רמת החיים של בני הזוג בתקופה בה הקשר היה בפסים תקינים.

מאידך, מול זכות האישה למזונות מהבעל, קיימת לבעל לפי הדין העברי הזכות לקבל את הכנסות האישה, לפי הכלל “תקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה” (כתובות, מז, ב’, נט, א). הכנסות אלה הן מכל מקור, דהיינו הן ממשכורת, והן מהכנסה שמניבים נכסים של האישה (לדוגמא, אם לאישה דירה המושכרת, הרי שדמי השכירות שייכים לפי הדין העברי לבעל).

כאשר לאישה יש הכנסות, קיימת לה הזכות להותיר אותן אצלה תמורת ויתור על המזונות, כולם או חלקם. במקרה כזה מסתכלת הערכאה השיפוטית על הצרכים של האישה, ואם יש בהכנסותיה מספיק כדי לכלכל את עצמה, לא ייפסקו מזונות לטובתה.

אם, לעומת זאת, הכנסות האישה נמוכות מצרכיה, הרי שהערכאה השיפוטית תפסוק מזונות “משלימים” בלבד, בהפרש שבין ההכנסות להוצאות.

לדוגמא, אם אישה משתכרת 5,000 ₪ מעבודתה, והוצאותיה השוטפות הן 6,000 ₪ לחודש, ייפסקו לטובתה מזונות “משלימים” של 1,000 ₪ לחודש.

חשוב לזכור, כי חובת הבעל לשלם מזונות לאשתו איננה קשורה לפי הדין העברי למצב הנכסים של האישה, אלא רק להכנסותיה. כך, לדוגמא, גם אם האישה עשירה ובעלת נכסים רבים, לא יוכל הבעל לדרוש מהאישה למכור את נכסיה, כדי לכלכל את עצמה (הלכת לוי חקק).

כלל חשוב בתחום מזונות האישה, הוא שהבעל מחויב לשלם לאישה מזונות, ולא החזר הוצאות. כלומר, לא ניתן לדרוש מהאישה להוציא תחילה הוצאות, ורק אז הבעל יחזיר לה את הסכום שהוציאה (הלכות לנגל ודקר).

המזונות אינם עשויים מקשה אחת, אלא הם מתחלקים לרכיבים שונים המכונים “אבות המזונות”.

החלוקה הבסיסית ביותר של מזונות האישה, היא לצרכים אישיים והוצאות מדור.

הצרכים האישיים, הכוונה לצרכים של האישה עצמה, כגון הוצאות האוכל שלה, ביגוד להנעלה, הוצאותיה הרפואיות, ההיגייניות והקוסמטיות, וכו’.

הוצאות המדור, הן הוצאות המקום בו מתגוררת האישה, דהיינו הוצאות המגורים (לדוגמא דמי שכירות אם ישנם), והוצאות אחזקת הדירה השוטפות (לדוגמא הוצאות ארנונה, מים, מסי וועד בית, חשמל, טלפון, גז, תיקונים בדירה וכו’).

כאשר מוגשת תביעה לערכאה המוסמכת לדון במזונות אישה (בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני האזורי), נהוג לצרף כנספחים לתביעה מסמכים התומכים בהוצאות החודשיות השוטפות של האישה, כדי להוכיח את סכום המזונות הנדרש.

נהוג במסגרת התביעה לפרט את אבות המזונות בטבלה המציינת בנפרד כל רכיב ורכיב של המזונות, תוך הפרדה בין הוצאות המחייה והוצאות המדור.

מיד עם הגשת כתב ההגנה נהוג להגיש בקשה (מפורטת) לפסיקת מזונות זמניים, שיאפשרו לאישה לכלכל את עצמה עד שייפסק סכום מזונות סופי וקבוע בתום ההליך. הליך כגון זה עלול לארוך זמן רב (לעתים שנים), לכן קיימת חשיבות רבה לפסיקת מזונות זמניים סבירים, שגם ישמשו מאוחר יותר כקנה מידה סביר לבית המשפט לקביעת המזונות הקבועים.

במקרה שהאישה איננה מסוגלת להתקיים ללא תמיכה עד להגשת כתב ההגנה של הבעל, ניתן להגיש בקשה לפסיקת מזונות “טרום” זמניים.

זכות האישה למזונותיה עולה (כאמור) מהנישואין, לכן לפי הדין העברי הזכות למזונות גם פוקעת כאשר מסתיימים הנישואין, דהיינו עם הגירושין.

כנגד זכות המזונות של האישה קיימות לבעל הגנות רבות, כגון טענת אישה מורדת מתשמיש, או עילות גירושין אחרות, עליהן ארחיב במאמרים נפרדים.

כרגיל, במידה שיש שאלות או אי בהירויות לגבי מאמר זה, אשמח להשיב לכל פנייה שלכם ללא תשלום ו/או חיוב, בטלפון 050-9190171, 04-6784017 או באמצעים האחרים המפורטים באתר האינטרנט.

משרדנו עוסק בתחומי המשפט האזרחי, כולל ייצוג, ייעוץ וליווי משפטי מלא בדיני משפחה וירושה, דיני עבודה, דיני מקרקעין ועסקאות נדל”ן, הוצאה לפועל ופשיטת רגל ותביעות אזרחיות כספיות למיניהן.