מהם נכסי קריירה ואיך מחלקים אותם לעת גירושין

במאמר זה אנסה להסביר בפשטות סוגיה מורכבת בתחום המשפחה, המכונה “נכסי קריירה”.

בשנים האחרונות המושג נכסי קריירה הופך לדבר שבשגרה במשפטים הנסבים סביב ביצוע איזון משאבים בין בני זוג לעת גירושין.

 

לשם הבנת העיקרון אפתח בדוגמא פשוטה (אך קיצונית).

בעל ואישה שנישאו מחליטים לחלק ביניהם את נטל הפרנסה והטיפול במשפחה באופן מוחלט (כפי שהיה נפוץ מאוד בעבר), דהיינו הבעל יצא לעבוד ולהשיג פרנסה, ואילו האישה תהפוך לעקרת בית ותטפל בנושא אחזקת הבית וגידול הילדים.

לאחר שנות נישואים רבות הבעל פיתח את הקריירה שלו, עבר קורסים והשתלמויות, השיג תעודות ותארים, וגיבש ניסיון מקצועי רב בתחומו. האישה מצידה העניקה לבעל את “השקט הנפשי” הנחוץ לפיתוח הקריירה הזו, בעודה תומכת בו ובילדים.

לאחר שנים כה רבות נוצר קרע במערכת היחסים, ופני בני הזוג לגירושין. במצב כזה, על פניו לא נראה נכון או צודק שהבעל ימשיך בדרכו, וינצל את כל הידע, המוניטין, הניסיון, והמעמד המקצועי שהשיג בשנות הנישואין, ואילו האישה תצא בלא כלום. אף ההיגיון הפשוט והשכל הישר מכתיבים כי לאישה חלק כלשהו מכושר ההשתכרות המשופר של הבעל.

במצב כגון זה, עולה סוגיית השפעת נכסי הקריירה על אופן חלוקת הרכוש המשותף, ואיזון המשאבים של בני הזוג תוך התחשבות בקריירה הנ”ל.

 

במדינות אחרות נהוג לפתור את הבעיה באמצעות פסיקת מזונות (מה שכונה בעבר Alimony ובהמשך Spousal Support), שם נוהגים בתי המשפט להקצות לבן הזוג המקופח מבחינת קריירה קצבת מזונות חודשית, לאחר הגירושין, על מנת לאפשר לאותו בן זוג לשקם את עצמו מבחינת הקריירה, ולדאוג לעצמו למקור פרנסה סביר.

במצבים בהם בן הזוג המקופח צעיר יחסית, ומסוגל לפתוח קריירה חדשה, נפסקים מזונות לפרק זמן מוגבל על מנת לאפשר לבן הזוג לשקם עצמו כלכלית. כאשר מדובר בבן זוג מבוגר, עשויים להיפסק מזונות (Alimony) עד אריכות ימים, ללא הגבלת זמן.

מזונות “משקמים” קיימים במשפט הישראלי, אולם הם נדירים, במיוחד מאחר שחובת הבעל במזונות אשתו פוקעת (לפי הדין העברי) עם גירושיהם.

 

נכסי קריירה הוכרו כנכס בר איזון ע”י ביהמ”ש העליון לפני שנים רבות (בתיק בע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלוני, פ”ד סב(3) 66), שם נקבע:” לפי דרכה של הלכת השיתוף, אין לשלול מבן הזוג האחד את חלקו בפירות נכסי הקריירה של בן הזוג האחר, זאת בעבור התמיכה והעזרה שהוא העניק לו, לאמור: בעבור חלקו של הקשר הזוגי בשיפור כושר השתכרותו”.

 

מהם בעצם נכסי קריירה?

בית המשפט הבהיר כי אין מדובר ברשימה סגורה, ולמעשה מדובר בכושר האדם להשתכר, דהיינו בשיפור בכושר להשתכר במהלך הנישואין. כושר זה הינו רכיב אישי, ומורכב, פרט לכישוריו של האדם, גם מיסודות נוספים ובעיקר השכלה, ניסיון ומוניטין שנרכשו לאורך תקופת הקשר הזוגי. ברור כי אלה קשורים זה לזה ועשויה להיות ביניהם חפיפה – כך למשל, המוניטין שאדם רוכש, השכלתו וניסיונו, אינם בהכרח מרכיבים נפרדים.

למעשה, בתי המשפט רואים בנכסי הקריירה כעץ שמצמיח פירות, אותם קוטף בן הזוג לאורך שארית חייו. בן הזוג המקופח (שלא גיבש נכסים אלה), אמור ליהנות אף הוא מהפירות של אותו עץ, שהרי זו הייתה בעצם “העסקה” שהתגבשה במרוצת חיי הנישואין, דהיינו בן זוג אחד ישקיע בקריירה ובן הזוג האחר יעניק לו שקט “משפחתי” להשיג את מטרות הקריירה, לעתים קרובות על חשבון התמקדות ופיתוח הקריירה שלו עצמו.

כאשר הנישואים נכשלים, גם אם “העץ” נותר בידי בן הזוג האחד (שהרי נכסי קריירה הם אישיים ואינם ניתנים לחלוקה בעין), הרי שיש לוודא כי לבן הזוג האחר ניתנת תמורה בכסף לכל אותם פירות שלא יזכה ליהנות מהם עקב הפירוד והגירושין.

 

בפסק הדין בתיק תמ”ש 52231-09 מ.ב נ’ ע.ב., סיכם בית המשפט את שלושת התנאים העיקריים הנדרשים לצורך הענקת “פיצוי” בגין הפרשים בכושר ההשתכרות :

 

(א) קיימים במערכת היחסים בן זוג “ביתי” מחד גיסא, ובן זוג “קרייריסטי” מאידך גיסא;

(ב) קיים “פער דרמטי” בכושר ההשתכרות של בני הזוג;

(ג) הנישואים שלהם הינם לאורך זמן.

 

דהיינו, מוניטין ייקבע לעיתים בגין כושר השתכרות “ביתר” או צבירה ביתר, וכפיצוי עבור הצד שהקריב את הקריירה שלו לטובת התא המשפחתי.
בעבר הייתה התייחסות לאופן בו יש לפתור את בעיית נכסי הקריירה באיזון המשאבים ב-3 דרכים אפשריות (ספרו של פרופ’ שחר ליפשיץ “השיתוף הזוגי”):

 

הראשונה, הרחבת המונח “נכס” באופן שיכלול גם את כושר ההשתכרות שנרכש בתקופת הקשר הזוגי ויאפשר לחלק אותו בין בני הזוג בעקבות הגירושים.

 

השנייה, הענקת מזונות לאחר הגירושים, ומתן פיצויים בגין הפסדי הקריירה.

 

השלישית, מתן אפשרות לבתי המשפט לסטות מחלוקה שוויונית של הרכוש הזוגי הרגיל בהתחשב בפערים בכושר ההשתכרות של בני הזוג ובצורכיהם השונים.

 

מבין שלושת האפשרויות הללו, הצביע המחוקק הישראלי על הדרך השלישית כאופציה מועדפת (בעצם תיקון חוק יחסי ממון).

 

בתי המשפט הישראליים נוהגים לרוב לפתור את הבעיה באמצעות הענקת נכסים רבים יותר, או חלק גדול יותר מהרכוש המשותף, לבן הזוג המקופח.

הסמכות לשנות את בסיס איזון המשאבים (מה שמכונה גם “חלוקה לא שוויונית”), עולה מסעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, שהינו החוק החולש בישראל על נושא יחסי הרכוש בין בני זוג נשואים.

כך מרפא בית המשפט את המעוות באמצעות חלוקת הרכוש המשותף שלא שווה בשווה, אלא באופן חלוקה בלתי שוויוני בהתאם לנסיבות המקרה, לדוגמא 60:40 או 70:30 לטובת בן הזוג המקופח.

אופציה נוספת לפיצוי הינו באמצעות אומדן ערך נכסי הקריירה בכסף, ופסיקה כי בן הזוג הקרייריסטי ישלם את סכום ההפרש כפיצוי לבן הזוג האחר.

 

יחד עם זאת, השימוש בסמכות זו של בית המשפט איננו נעשה כלאחר יד, אלא במקרים חריגים בלבד, בגלל הפוטנציאל המסוכן הטמון בו ליצירת חלוקה לא מוצדקת של הרכוש המשותף. ההלכה הפסוקה בנושא זה ברורה, וקובעת כי השימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון ייעשה במשורה, ובמקרים חריגים ביותר, היות שעצם יישומו, פוגע בוודאות המשפטית ובציפיות הצדדים, וכמו כן, יש בו גם משום פגיעה בזכות הקניין של בן הזוג שמחצית הרכוש הינה שלו.

אותם מקרים בהם מפעיל בית המשפט את הסמכות בנושא נכסי קריירה, הם מצבים בהם נוצר פער ממשי וברור בין בני הזוג מבחינת כושר ההשתכרות שלהם, שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך אפשר לבן הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו.

 

קווים מנחים לטיפול בנושא חלוקת נכסי קריירה באיזון משאבים, פורטו בפסק הדין של השופט נ. שילה, סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת”א, מיום 26.08.14 בתיק תמ”ש 47769-01-12 פלונית נ’ אלמוני.

 

במסגרת זו הובהר, כי פיצוי בתשלום חד פעמי בגין נכסי קריירה, יתבצע באמצעות הגדרת מרכיב התוספת לכושר ההשתכרות שנצבר במהלך הנישואין (יש לחשב את התוספת לכושר ההשתכרות של בן הזוג המפרנס, ובמקביל את ההפסד שנגרם לבן הזוג הביתי עקב הגירושין).

חישוב תוספת ההשתכרות תיעשה על ידי חישוב ההפרש בין משכורתו של בן הזוג “המפרנס העיקרי” בעת הגירושין לבין משכורתו בעת הנישואין.

בחישוב זה יש להפחית מרכיב של כישרון אישי או השכלה שנרכשה לפני הנישואין, היות והם לא נוצרו כתוצאה מהחיים המשותפים ואין הצדקה לשתף בהם את בו הזוג הביתי.

הכפלת ההון האנושי במקדם היוון ובמקדם סיכון– מאחר שבן הזוג הביתי מקבל את חלקו באופן וודאי ומיד, בעוד שבן הזוג החיצוני נמצא בסיכון של ירידה בהכנסותיו מרצון או באונס, יש לערוך היוון ולקבוע מקדם סיכון.

 

במילים פשוטות, בית המשפט אמור לקבוע את הפיצוי כנגזרת של השיפור בכושר ההשתכרות של בן הזוג “הקרייריסט” (ההפרש בין משכורתו מתחילת הנישואין למשכורתו כיום), מסכום זה להפחית רכיבים שבן הזוג האחר לא תרם להם (לדוגמא, כאלה שנובעים מהכישרון של הקרייריסט, ולא מהשקעה של בן הזוג האחר), תוך התחשבות בכך שקיים סיכון שבעתיד כושר ההשתכרות של הקרייריסט עלול חלילה להיפגע, מכל סיבה לא צפויה, ואילו בן הזוג האחר “מרוויח” כיום סכום פיצוי שלא כולל בתוכו את אותו סיכון לאובדן הכנסות.

 

אם נשתמש בדוגמא, נאמר כי הבעל ואישה נישאו, והבעל פתח בקריירה כרואה חשבון.

הוא הקים משרד, והכנסתו הנוכחית לאחר שנות נישואים רבות היא 20,000 ₪ לחודש.

רואה חשבון מתחיל משתכר משכורת של 7,000 ₪ (לצורך הדוגמא).

המסקנה היא שכושר ההשתכרות העדיף של הבעל הינו 13,000 ₪, מתוכם יש להפחית רכיב כישרון אישי ומקדם סיכון אובדן כושר עבודה סביר (לשיקול דעת בית המשפט).

חשוב לציין, כי בעידן “הביטוחים” ניתן לצמצם את חשיבות רכיב הסיכון באובדן כושר השתכרות בביטוח חיים מתאים, הממזער ואף מאפס את הסיכון.

 

הקושי באופציה זו, הוא בכך שהכישרון האישי ורכיב הסיכון הנ”ל קשים לכימות בכסף, ועלולים להביא לתוצאות מסולפות ובלתי אובייקטיביות.

 

בתי המשפט נוהגים לחשב את הפיצוי הנ”ל (במיוחד אם הוא בצורת תשלום חודשי) ממועד הפסקת הנישואים ועד למועד פרישת בן הזוג הקרייריסט לגמלאות, שאז ממילא יקבל בין הזוג האחר חלק מקצבת הפנסיה שלו במסגרת איזון המשאבים, ותמונת חוסר השוויון לכאורה תתאזן.

למרבה הצער, גישה זו איננה מתחשבת בכך, שאנשים רבים ממשיכים לעבוד ולמצות את כושר השתכרותם גם מעבר לגיל הפרישה החוקי. במצב כזה, כאשר יש לבן הזוג הקרייריסט פוטנציאל להמשיך להתפרנס מנכסי הקריירה שצבר גם מעבר לגיל הפרישה, הרי שהפסקת איזון המשאבים בשנת הפרישה לפנסיה, נראית כצעד בלתי צודק ואף מפלה.

 

גישה נוספת לפתרון בעיית חלוקת נכסי הקריירה לעת גירושין (כפי שעלה מפסק הדין שלכב’ השופט שילה), מפורטת על ידו כך:

 

“לצד הגישה הקניינית הממוקדת בחישוב התוספת לכושר ההשתכרות, מציג פרופסור ליפשיץ גישה שונה המכונה על ידו “גישת צמצום פערי הכנסות”.

גישה זו מתמקדת פחות בחישוב המדויק של התוספת או ההפסד שנצברו במהלך הנישואים ויותר על ההנחה, כי במהלך הנישואים נוצרה “קהילה משפחתית”, שבמסגרתה החליטו הצדדים על אופן התפתחות הקריירה המקצועית של כל אחד מהם. החלטות אלו התבססו על הסתמכות הדדית במכלול המשאבים המשותפים, לרבות כושר ההשתכרות של בן הזוג.

על פי גישה זו, על בית המשפט לתת ביטוי להיבטים הנמשכים של הקהילה המשפחתית גם לאחר הגירושין, וזאת על ידי מתן “הגנה” לתקופה מסוימת לאחר גירושין, להסתמכותו של אחד מבני הזוג על כושר ההשתכרות של בן זוגו.

בשיטה זו בוחנים את הפערים בהשתכרויותיהם של בני הזוג ומפצים את בן הזוג בעל ההשתכרות הנמוכה, גם אם לא ניתן להוכיח שכושר השתכרותו של בן הזוג בעל ההשתכרות הגבוהה צמח במהלך הנישואין.

על פי גישה זו, שמקורה הפורמאלי הנו דווקא בדיני המזונות (alimony) ושאומצה לאחרונה על ידי ה- American Law Institution (להלן ה- “ALI”),כמפורט בספר Am.Law Inst. Principles of the Law of Family Dissolution: Analysis and Recommendations (published by LexisNexix 2002), על בית המשפט לשאוף לצמצם את פערי ההכנסות בין בני הזוג לתקופה מסוימת לאחר הגירושים.

כך למשל, על פי ההמלצות של ה- ALI, על כל מדינה לקבוע נוסחה לחישוב סכום כסף שמטרתו צמצום פערי ההשתכרות.

על הנוסחה לקחת בחשבון את משך שנות הנישואים, פרקי זמן שבהם אחד מן הצדדים הקדיש את עצמו באופן בלעדי לגידול הילדים ומשתנים נוספים.

ה- ALI ממליץ לקבוע כלל של צמצום אחוז אחד מהפער לכל שנת נישואים (עם ספירה מוגדלת של שנים שבהם אחד מבני הזוג הקדיש עצמו לגידול הילדים באופן שפגע באופן משמעותי בקריירה שלו, עד לגבול עליון של 40 אחוזים מהפער).

בחלק מהמדינות בארה”ב, הפיצוי משולם עד לנישואי בן הזוג הביתי מחדש וזאת בדומה לתשלום ה-“אלימוני”, שנפסק עם הנישואין מחדש.”

 

בית המשפט מעדיף פתרון זה על הפתרון הקודם.

להבנתו, שוב נשתמש בדוגמא.

הבעל ואישה נישאו, והבעל פתח בקריירה כרואה חשבון.

בית המשפט יפסוק פיצוי חודשי לאישה, כדוגמת מזונות אישה, אשר הבעל ימשיך להפריש לידיה לתקופה מסוימת לאחר גירושיהם.

הסכום החודשי ייקבע כפונקציה של שנות הנישואים, פרק הזמן שבן הזוג האחר הקריב את טובתו עבור בן הזוג הקרייריסט, ומשתנים נוספים.

היתרון בשיטה זו הינה שמתבטל רכיב הסיכון הקיים בשיטה הקודמת.

החיסרון, טמון בכך שעד כה לא נקבעו ע”י המחוקק הישראלי קריטריונים או נוסחה לחישוב הפערים (כך ששיטה זו שוב הופכת לעניין שיקול דעת מוחלט של בית המשפט).

 

סיכומו של דבר, כל מקרה נבחן לגופו, ובהיעדר נוסחאות וקריטריונים ברורים בחקיקה, מבצע בית המשפט את התחשיבים לפי מיטב הבנתו ותחושת הצדק שלו.

 

כרגיל, במידה שיש שאלות או אי בהירויות לגבי מאמר זה, אשמח להשיב לכל פנייה שלכם ללא תשלום ו/או חיוב, בטלפון 050-9190171, 04-6784017, או באמצעות אמצעי הקשר האחרים העומדים לרשותכם באתר האינטרנט.

משרדנו עוסק בתחומי המשפט האזרחי, כולל ייצוג, ייעוץ וליווי משפטי מלא בדיני משפחה וירושה, דיני עבודה, דיני מקרקעין ועסקאות נדל”ן, הוצאה לפועל ופשיטת רגל ותביעות אזרחיות כספיות למיניהן.