מקרה תואם לזה נבחן בבית המשפט העליון בפסק הדין בפרשת שרון נגד לוי (ע”א 548/78 נועה שרון נ’ יוסף לוי, פ”ד לה(1) 736), שם נבחנה סוגיית אבהות, כאשר האימא טענה כי אדם מסוים עמו ניהלה רומן אינטימי הינו אביה של בתה. אותו אדם (אדם נשוי ואב ל-4 ילדים) הכחיש כי קיים יחסים אינטימיים עם אמה של הילדה, וכפר בכל טענותיה.

אמה של הילדה דרשה כי אותו אדם שטענה כי הינו אבי הילדה יעבור בדיקת סיווג רקמות (שהינה בדיקה בעלת דרגה גבוהה של דיוק בתוצאותיה), ואם יסרב אותו אדם, ביקשה האם כי בית המשפט יסיק מכך כי אותו אדם אכן אביה של הילדה.

לאחר התעמקות בסוגיית האפשרות לכפות על האדם לבצע בדיקת רקמות, חרף סירובו, קיבל בית המשפט את גרסת האם כי האדם הינו אביה של הילדה.

נקבע כי אמנם בדיקת סיווג הרקמות הינה פולשנית (בהיותה בדיקת דם), אולם בשל דרגת הוודאות הגבוהה של תוצאותיה, רואה בית המשפט בסירובו הבלתי מנומק של האדם כראיה לאבהותו.

דברי בית המשפט באותו פסק הדין היו, כי “כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה.” (ציטוט מדברי השופטת (דאז) בן עתו)

הלכת שרון נגד לוי הנ”ל, הפכה לאחת מהאמירות הנפוצות ביותר במשפטים בתחום האזרחי. בכל מקרה בו נמנע אדם מלהציג ראיות שיתמכו בגרסתו (כולל הצגת העתק מסמך חשוב, או זימון של עד רלוונטי לדיון ההוכחות במשפט), למרות שראיות אלה אמורות להיות בהישג ידו תוך השקעת מאמץ סביר, הרי שמחדל זה יפעל חד משמעית כנגדו במישור הראייתי.

פסקי דין מאוחרים יותר הסתמכו על ההיגיון של הלכת שרון נגד לוי, ביניהם ע”א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ סלימה מתתיהו; פ”ד מה(4) 651, ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ, פ”ד מד(4) 595; ע”א 2273/90 לימה בע”מ נ’ פרל רוזנברג, פ”ד מז(2) 605; ע”א 2275/90 באמצעות בנין דור בע”מ נ’ רוזנברג, פ”ד מז(2) 605.

בפסק הדין בפרשת שוורץ נ’ רמנוף (ע”א 9656/05) הרחיב ופירט בית המשפט את ההיגיון העומד בבסיס הלכה זו במילים אלה :

“זאת ועוד. לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה.”

זהו ציטוט המופיע פעמים רבות בפסק דין, ובכתבי טענות מטעם הצדדים למשפט, כדי לתקוף את מחדלי הצד השני להביא עדים או להציג ראיות.

המסקנה המתבקשת הינה שכאשר בעל דין מנהל משפט, עליו לוודא כי הוא עושה שימוש בכל הראיות שיש ברשותו, מפני שהסתרת ראיות מקימה “הנחה” (חזקה משפטית) כי הסיבה להסתרת הראיות הינה שהן פועלות לרעתו, לו טרח להציג אותן.

כרגיל, במידה שיש שאלות או אי בהירויות לגבי מאמר זה, אשמח להשיב לכל פנייה שלכם ללא תשלום ו/או חיוב, בטלפון 050-9190171, 04-6784017 או באמצעים האחרים העומדים לרשותכם באתר האינטרנט.

משרדנו עוסק בתחומי המשפט האזרחי, כולל ייצוג, ייעוץ וליווי משפטי מלא בדיני משפחה וירושה, דיני עבודה, דיני מקרקעין ועסקאות נדל”ן, הוצאה לפועל ופשיטת רגל ותביעות אזרחיות כספיות למיניהן.