חיוב בן זוג בדמי שימוש עבור מגוריו לבד בדירה המשותפת

חיוב בן זוג בדמי שימוש עבור מגוריו לבד בדירה המשותפת

כאשר בני זוג נקלעים למשבר בחיי הזוגיות, קורה לעתים קרובות שאחד מהם יוצא מהבית, ומותיר את האחר להתגורר בו לבדו. יש פעמים שהאישה יוצאת מהבית ועוברת להתגורר עם הוריה, על מנת ליצור מרחק מהבעל עקב סלידה או מאיסה. יש פעמים שהאישה יוצאת מהבית ומתרחקת מבעלה עקב מקרים של אלימות פיסית, מילולית או נפשית. יש פעמים בהם דווקא הבעל עוזב, לטובת מערכת יחסים אחרת או עקב איומים שונים של האישה. מגוון האפשרויות רב במקרים כגון אלה.

במאמר זה אסקור בקצרה את ההלכה הפסוקה הנוהגת בדיני המשפחה לעניין עזיבת אחד מבני הזוג את הבית, במובן של דמי שימוש, כלומר זכאות בן הזוג שעזב את הבית לדרוש מבן הזוג שנותר ליהנות מהבית לבדו דמי שימוש ראויים עבור חלקו בבית (המחצית).

במקרים כגון אלה נוהג בן הזוג שעזב את הבית, להגיש תובענה כנגד בן הזוג שנותר להתגורר לבד בבית לתשלום מחצית דמי שכירות סבירים עבור מגוריו בדירה (דמי שכירות חודשיים עבור מחצית הדירה ששייכת לבן הזוג שעזב את הבית).

תביעה כגון זו חייבת להיות מלווה בחוות דעת של שמאי מקרקעין מוסמך, שתפקידו לבצע אומדן של דמי שכירות סבירים לגבי דירת המגורים המשותפת של בני זוג, על מנת לתת בידי השופט הדן בתובענה כלי נאות לפסיקת דמי השימוש הראויים.

מאחר שמדובר בנושא מורכב מאוד, המלווה בפסקי דין רבים של ערכאות שונות שאינם מתווים הלכה פסוקה אחידה וברורה, אסרוק תחילה את עיקר הפסיקה הרלוונטית, ולאחר מכן אנסה לגבש מספר כללים אחידים לפתרון הבעיה.

בפתח הדברים אציין, כי המסגרת החוקית לדרישה זו, עולה מהוראות סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969, לפיהן “שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש.”

פסק הדין המרכזי בנושא זה הינו פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת זרקא נ’ פארס (ע”א 1492/90 זרקא נ’ פארס (פורסם במאגרים, 20.01.93)).

בהלכת זרקא נקבע כי החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת “רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים”.

במסגרת הלכת זרקא נפסק, הלכה למעשה, כי ככלל בן הזוג שעוזב מרצונו את דירת המגורים המשותפת, הדבר מהווה מעין הסכמה לשימוש של בן הזוג האחר בדירה, וכמו כן ויתור על דמי שימוש, ולכן הוא אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. כלומר, לפי הלכת זרקא אין עזיבת בן זוג אחד הופכת את בן הזוג האחר לשוכר בעל כורחו (ראה גם בנושא זה בע”מ 9881/05 פלוני נ’ פלונית (פורסם במאגרים, 09.04.06); ע”מ (י-ם) 320/02 ורדה עפל רפאלי נ’ עמיחי עפל (לא פורסם)).

ההיגיון שעליו נשענת הלכת זרקא, נובע מדיני עשיית עושר ולא במשפט, העולים מחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל”ט-1979, ולפי סעיף 1(א) לחוק זה “מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה.”

מקובל בפסיקת בתי המשפט לראות בהוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין הנ”ל, החלה פרטנית של העיקרון הכללי שמטרתו למנוע עשיית עושר ולא במשפט (ראה ע”א 891/95 זידאני נ’ אבו אחמד, פ”ד נג(4) 769; ד’ פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה תשנ”ח), עמ’ 432).

יחד עם זאת, לאורך השנים שחלפו מאז מתן פסק הדין בפרשת זרקא (כאמור בשנת 1993), ביקרו אותה בתי המשפט השונים פעמים רבות.

בפסק הדין בתיק בע”מ 5357/06 פלוני נ’ פלוני (פורסם במאגרים, 22.10.06) קבע שופט בית המשפט העליון א. רובינשטיין כי “ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור – שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש”, כאשר “כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף”.

במסגרת תיק בע”מ 9126/05 פלונית נ’ פלוני (פורסם במאגרים, 26.01.06), דחה בית המשפט  העליון מפי כב’ השופט א. רובינשטיין בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב’ השופטת שטופמן) אשר קיבל את ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה תוך שהוא קובע “… גם אם המשיב עזב את הבית מרצונו החופשי, אין סיבה לומר כי יש בכך מחילה על דמי שימוש ראויים מעתה ועד עולם” וכאילו יציאה מהבית במהלך תקופה שקדמה לגירושי הצדדים, יש בה למנוע תשלום דמי שימוש ראויים, גם שנים לאחר גירושי הצדדים.

עוד קובע בית המשפט העליון בנושא זה:

” … המועד שממנו ואילך יהיה זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים נתון לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה. כפי שציין בית המשפט לענייני משפחה, התקופה בה הורחק המשיב מביתו בצו הרחקה אינה מקנה לו זכות לדמי שימוש ראויים … סוגיית קביעת המועד הראוי אינה פשוטה, וחזקה על בית המשפט לענייני משפחה שידון בשאלות העובדתיות הכרוכות בה, ויקבע את ממצאיו בהתאם, כמו גם את גובה דמי השימוש. כמובן שמקובלת עלי קביעת הערכאות דלמטה בדבר הצורך לשקלל גם את סוגיית מדור הילדים. הערכאה המתאימה לכל אלה היא בית המשפט לענייני משפחה”.

כך גם בפסק הדין בתיק בע”מ 9881/05 פלוני נ’ פלונית (פורסם במאגרים, 09.04.06), שם קובע בית המשפט העליון: 
” … פשיטא כי העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים – אפילו מרצונו – אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה, ובכלל זאת הזכות ל’שכר ראוי עבור השימוש’. דרכו של עולם שעם חלוף הזמן עלול הזמני להפוך לקבוע, וכדי למנוע זאת מבקש הצד שכנגד לעמוד על זכויותיו.”

שם, בין השאר, מתייחס בית המשפט העליון לאשר נקבע בפרשת זרקא לעיל ולביקורת שנמתחה על ההלכה שם. בתוך כך פונה בית המשפט העליון למקורותיו של סעיף 33 לחוק המקרקעין הנטועים בדיני עשיית עושר ולא במשפט. עם זאת, תוך הפניה לאשר נקבע בע”מ (ירושלים) 320/02 עפל-רפאלי נ’ עפל (לא פורסם) מפי כב’ השופט גל (כתוארו דאז), כי הגם  שאין לחייב מי שמאס בחיי הנישואין להמשיך ולהתגורר עם בן זוגו תחת קורת גג אחת, עדיין אין פירוש הדבר “שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו”. 

לפי פסק הדין הנ”ל, הזכאות  לדמי שימוש ראויים קמה לאחר הגירושין, מעת שקיימת מניעה למגורים משותפים של בני הזוג בדירה, תוך שבית המשפט מתייחס שם לנסיבות נוספות אשר עשויות לחול בסיטואציה הנדונה, לרבות השאלה האם במסגרת תביעת מזונות נטען על ידי התובע דמי שימוש ראויים, כי הוצאותיו גדלו בשל השימוש הבלעדי בנכס המשותף. משבית המשפט מתחשב בטיעון זה במסגרת פסיקת המזונות לא ניתן לעתור במקביל לחיוב בדמי שימוש ראויים.

משכך הפתרון שנמצא על ידי המבקרים וכפי שהובא שם הינו כי, “…הדרך המעשית לטיפול בשינוי קבע של המצב היא על ידי פירוק השיתוף”, תוך הוספת ההערה, כי חרף הביקורת, הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט.

בית המשפט העליון אף מוסיף, אם כי בהערת אגב, שככל שנקבעת חבות בדמי שימוש ראויים, ומקום בו מדובר בילדים המתגוררים בדירה, אף לאחר הגיעם לגיל 18 שנה, יכול ויהיה מקום להביא זאת בחשבון בקביעת שיעורם.
עוד נקבע בפסק הדין, כי יש לבחון גם אם אחד מבני הזוג “מאריך מטעמיו שלו את תקופת השיתוף … בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק השיתוף. במצב זה, בו אחד השותפים מסכל את ביצוע הפירוק, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים”. כך גם בהמשך הדברים מציין בית המשפט העליון, כי מעת שנקבע חיוב בגירושין “המסרב לגירושין ידו על התחתונה” וזאת גם בהיבט הקנייני.

מן הראוי להפנות גם לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת”א בתיק תמ”ש 73931/98 ש.ק. נ’ מ.ק. מפי כב’ השופט ש. שוחט (פורסם במאגרים, 05.07.00) אשר בחן  את הסוגיה גם לאורם של חוקי היסוד, וסבר כי יש מקום לסטות מאשר נקבע בפרשת זרקא ולא להתייחס לשאלת “האשם”, אלא לבחון את הנסיבות, הן בהיבט של העילה הקניינית והן בהיבט של העילה שמקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט.
בתוך כך קבע עוד בית המשפט, כי יש לבחון את שאלת החובה לתשלום דמי השימוש בהיבט של שאלת ההסכמה, ומשכך, לשיטתו, מעת שהוגשה תביעה לפירוק שיתוף על ידי מי שעזב את דירת המגורים, גילה דעתו כי אין בכוונתו לוותר על זכויותיו.

מנגד, נקבע בפסק דין אחר של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב’ השופט י. גייפמן) בתיק תמ”ש (ת”א)22245/95  פלוני נ’ אלמונית (פורסם במאגרים, 09.12.77), כי על מנת  לחייב בדמי שימוש ראויים יש צורך בקיומם של שני יסודות מצטברים: האחד, קיומה של מניעות למגורי התובע בדירה, והשני, כי המניעה הינה מחמת המתגורר בדירה.
משכך סבר בית המשפט, כי עזיבת הדירה לטובת בן זוג אחר, אינה מזכה את התובע בדמי שימוש. כך גם מעת שהנותר בדירה זכאי על פי החלטה שיפוטית למזונות מבן הזוג שעזב את הדירה, אין לחייבו בדמי שימוש, מאחר שכנגד חיוב זה קיים החיוב הנגדי של מדור מדין מזונות.

בפסק הדין בתיק עמ”ש (ת”א) 7396-12-09 פלונית נ’ אלמוני (לא פורסם, 21.04.13) נקבע:
” … ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש והחריג הוא פטור – שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש”,
וכן – “כלל זה גם מהווה תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף.”
ראה גם :
עמ”ש (ת”א) 48595-05-10 פלוני נ’ פלונית (טרם פורסם, 17.12.12)
תמ”ש (נצ’) 26191-02-10 ח.ס נ’ א.י.ב.א. (טרם פורסם, 18.03.15)

יתכנו מצבים בהם ניתן צו הרחקה שלא באשמת בן הזוג המורחק.

במקרים כאלה בידי בית המשפט לענייני משפחה לשקול ספציפית כיצד לפרש את משמעות מתן הצו לפי המקובל.

ועוד, שלילת דמי שימוש ראויים ממי שבגין מעשיו הורחק מהנכס המשותף יכולה עקרונית להסתמך גם על סעיף 2 סיפא לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל”ט – 1979, הפוטר מחובת השבה בנסיבות בהן “ההשבה בלתי צודקת” (ראה 5393/03 פרג’ נ’ מיטל, טרם פורסם). אלא שמטבע הדברים על בית המשפט לדקדק מאוד בהערכתן של הנסיבות, כדי שייעשה צדק והאיזונים יישמרו. הקפדה זו חשובה במיוחד כשבתיקי משפחה עסקינן, שבהם חלק מן הקשיים נובע מרגשות קשים בין הצדדים.

סיכומו של דבר, אפרט בנקודות את עיקרי הפסיקה בנושא דמי שימוש ראויים:

• בעיקרון, לאחר הגירושין קיימת חובה על בן הזוג שמתגורר בדירה, לשלם לבן הזוג שעזב את הדירה דמי שימוש ראויים. אם בן הזוג שנותר לגור בדירה סבור אחרת, עליו נטל השכנוע כי יש הצדקה שלא לחייבו.
• עד לגירושין, חובת תשלום דמי שימוש ראויים למי שעזב את הדירה תלוי בנסיבות המקרה, ובהצדקה לעזיבת הדירה.
• עזיבת הדירה מסיבות בלתי מוצדקות בעיני בית המשפט (כגון צו הרחקה עקב אלימות) לא תזכה את מי שעזב בדמי שימוש.
• בשאר המקרים, בית המשפט מאזן בין הזכות של מי שאיננו מתגורר בדירה לדמי שימוש עבור זכויותיו הקנייניות בדירה, אל מול הזכות של מי שנותר בדירה שלא להפוך “לשוכר בעל כורחו” (רק מפני שבן הזוג האחר בחר לעזוב).
• דמי השימוש מבוססים על דמי שכירות סבירים של דירה דומה בסביבת המגורים של דירת בני הזוג (על בסיס חוות דעת שמאי מקרקעין).

כרגיל, במידה שיש שאלות או אי בהירויות לגבי מאמר זה, אשמח להשיב לכל פנייה שלכם ללא תשלום ו/או חיוב, בטלפון 050-9190171, 04-6784017 או באמצעים האחרים העומדים לרשותכם באתר האינטרנט.

משרדנו עוסק בתחומי המשפט האזרחי, כולל ייצוג, ייעוץ וליווי משפטי מלא בדיני משפחה וירושה, דיני עבודה, דיני מקרקעין ועסקאות נדל”ן, הוצאה לפועל ופשיטת רגל ותביעות אזרחיות כספיות למיניהן.