מתי מסוגל העובד לדרוש מהמעסיק משכורת עבור זמן הנסיעה לעבודה וממנה הביתה

מתי מסוגל העובד לדרוש מהמעסיק משכורת עבור זמן הנסיעה לעבודה וממנה הביתה

במאמר זה אבקש להתייחס בקצרה לסוגיה סבוכה בדיני העבודה, היא סוגיית תשלום שכר עבור זמני נסיעה. הכוונה היא לתשלום שכר לעובד עבור הזמן שלוקח לו לצאת מביתו, ועד לזמן שלוקח לו להגיע אל מקום העבודה, ובחזרה בסוף יום העבודה.

ככלל, זמני הנסיעה אינו מוכרים בפסיקה כזמן עבודה לצורך קבלת שכר (ראה, לדוגמא, ע”ע (ארצי) בנקין נ’ מ”י, 25.07.11; ע”ע (ארצי) ניו ליין קוסמטיקס נ’ עלימה, 29.11.15).

לפי הכלל הרווח, בזמן הנסיעה לעבודה וממנה אין העובד עומד לרשות המעסיק כהגדרת החוק, ולפיכך לא ניתן לראות בהן שעות עבודה לצורך קבלת שכר (ע”ע (ארצי) 15233-09-13 אדוונטק טכנולוגיות נ’ ז’לונסקי, 08.11.15), זאת בניגוד לנסיעות שנדרש העובד לבצע במהלך יום העבודה, הנחשבות לשעות עבודה רגילות.

הפסיקה הנ”ל נשענת על הגדרת “שעות עבודה” בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951, לפיה זהו “הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה”, והתפיסה כי בזמן נסיעות אלה אין העובד עומד לרשות העבודה לפי הגדרת החוק הנ”ל.

חריגים לכלל זה, הינם מצבים בהם העובד והמעסיק סיכמו ביניהם על תשלום עבור שעות הנסיעה, או מקום בו קיימים הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה המחייבים תשלום עבור זמני הנסיעה.

יודגש כי חשוב שהסיכום על תשלום שעות עבודה בעת הנסיעות לעבודה וממנה חייב להיות ברור ומפורש, לפני שכבר נפסק כי “העובדה ששולם לתובע עבור זמן זה – כפיצוי עבור המרחק מהבית לעבודה – אינה הופכת את זמן הנסיעה ל”שעות עבודה” במובן חוק שעות עבודה ומנוחה”.

(ראה תב”ע מא/2-99 סלאח יוסף אלג’מאל נ’ אל וו בע”מ).

יחד עם זאת, ישנם מצבים חריגים בהם הוכרו זמני נסיעה כמזכים בשכר עבודה, גם בהיעדר הסכם. הפסיקה הכירה בכך במידה שהעובד סטה סטייה של ממש מן הדרך לעבודה או לביתו שלו, וזמן הנסיעה התארך. כך לדוגמא, במצב בו עובד אסף בדרכו לעבודה עובדים אחרים, ובכך התארך זמן נסיעתו (דב”ע מד/ 143-3 חיים קיסר נ’ דהן, פד”ע טז 269).

בפסק הדין בפרשת אדוונטק טכנולוגיות, הבהיר ביה”ד הארצי כי “… עם זאת, לא מן הנמנע כי תיתכנה נסיבות שבהן יהיה מקום לחרוג מכלל זה ולהכיר בשעות הנסיעה אל היעד שבו מבצע העובד עבודה כחלק משעות העבודה. בכל מקרה תבחנה הנסיבות לגופו של עניין לאור ובהתאם לתכליותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה.”

להשלמת החלק הכללי יצוין, כי הפסיקה גם קבעה כי אין להכיר בזמן נסיעה כשעות עבודה גם במקרה בו מקום ביצוע העבודה משתנה מעת לעת, כמו לדוגמא במצב בו מדובר בטכנאי שנשלח לבצע משימות אצל לקוחות המעסיקה (ראה למשל סע”ש 54150-06/12 ציון ברק נ’ המשביר בתי כל בו בע”מ, 08.05.16).

לאחרונה הזדמן למשרדי מקרה בו עובד נדרש ע”י המעסיק לנסוע ברחבי הצפון, ולאסוף סחורה במוקדים שונים. המעסיק נהג לשלם לעובד שכר רק החל מהגיע העובד למוקד האיסוף הראשון (אותו ראה המעסיק כמועד תחילת יום העבודה), וסיים לשלם משכורת עם ביצוע האיסוף האחרון לאותו היום.

מאחר שלעתים קרובות נדרש העובד לבצע איסוף ראשון במקומות מרוחקים מאוד, עלתה סוגיית תשלום זמן הנסיעה ממועד יציאת העובד מביתו, ועד הגעתו ליעד הראשון (זמן שיכול היה לאורך בין שעה לשעתיים בהתאם לתנאי הדרך ופקקי תנועה).

אמנם מצד אחד ההלכה הפסוקה ברורה, אולם מצד שני בין זה צודק הגיונית לאפשר למעסיק לדרוש מעובד לנסוע מרחקים עצומים מחוץ למשרדיו, ללא כל תמורה, ולהתעלם מזמן הנסיעה בטענה הסתמית כי העובד “איננו עומד לרשות המעסיק”.

לשם הבנת פני הדברים, נבחן מקרים בהם עלתה סוגיית זמן הנסיעה.

בפסק הדין בתיק ע”א 9211/08 עופר בן דוד נ’ אביב פתרונות מתקדמים בע”מ (08.02.12), דובר על מעסיקה שמקום מושבה באזור התעשייה בנתניה ועיקר עיסוקה במתן שירותים ופתרונות בתחום המחשוב ללקוחות שונים ברחבי הארץ. העובד נהג לנסוע עם רכב המעסיקה ברחבי הארץ ולהעניק שירותים ללקוחות בכתובתם. בין השאר, נדרש ביה”ד לשאלה האם זכאי העובד לשעות עבודה מנסיעתו אל הלקוח של המעסיקה, ומהלקוח האחרון חזרה לביתו.

ביה”ד לעבודה פסק בנדון “כפי שעולה מהראיות, סוכם עם התובע עם תחילת עבודתו בנתבעת כי עבודתו תתבצע במשרדי לקוחות הנתבעת השונים וכי לשם כך יהא עליו להתייצב במשרדי הלקוחות מדי בוקר ומשם לשוב לביתו בתום יום העבודה. מכאן, שכל עוד ההתייצבות נעשית בטווחים סבירים אשר עמדו בציפיות הלגיטימיות של הצדדים בעת כריתת החוזה ו/או בעת ביצועו, הרי שאין התובע יכול לתבוע ‘תוספת’ תמורה בגין זמן הנסיעה. כך למשל, לו התובע היה מוצב דרך שגרה במרכז הארץ (גדרה –חדרה – ירושלים), ולפתע היה נדרש להתייצב באילת או בקרית שמונה, יכול והיה בסיס לתביעתו לתוספת תמורה …”

בפסק דין זה עולים שני יסודות – סבירות המרחק והציפיות הלגיטימיות של הצדדים. ביה”ד נדרש לבחון בכל מקרה את סבירות המרחק שנדרש מהעובד לחצות עד תחילת עבודתו, ואת הציפיות הלגיטימיות של הצדדים לגבי מרחק זה (שוב במתחם הסבירות), ולהחליט בכל מקרה לפי נסיבותיו בפרטניות, האם מדובר בהתגבשות זכות לתשלום שכר.

כך, לדוגמא, עובד (תושב הצפון) שהתקבל לעבודת טכנאות בחיפה, אך נדרש להתחיל ימי עבודה אצל לקוחות בתל אביב, עשוי להיות זכאי לשכר עבודה עבור זמן נסיעה שבין היציאה מאזור חיפה, ועד הכניסה לאזור תל אביב, ובהתאם בחזרה.

בפסק הדין בתיק סע”ש 38919-05/13 מאור פינצי נ’ בן עמי שאול גינון והשקיה בע”מ (13.03.17), נדון מקרה בו העובד נדרש לגשת בשעה 6:00 בבוקר למקום מסוים, ליטול ציוד עבור העבודה, ולאחר מכן לנסוע למקום העבודה, ולהתחיל אותה בשעה 7:00. ביה”ד פסק כי במקרה זה יש להתחשב בסטייה מהמסלול ולהחשיבה חלקית כשכר עבודה.

בפסק הדין בתיק סע”ש 6576-03/13 ויטלי חמלניצקי נ’ שפיט (1991) רחובות בע”מ (27.12.15) נדון מקרה בו העובד היה נהג אשר בסוף יום העבודה נדרש לנסוע עם המשאית לחניון הסמוך לביתו, ולא לשוב למחסן המעסיקה. ביה”ד הכיר בזמן הנסיעה מהלקוח האחרון לחניון כשעות עבודה, מפני שאילו היה נדרש לסיימו במחסן המעסיקה, היה נחשב זמן הנסיעה למחסן כשעות עבודה (סיום יום העבודה הוגדר במועד חניית המשאית בחניון).

יוצא אם כך, שביה”ד נדרש לבחון כל מקרה לגופו בסוגיית זמן הנסיעה לעבודה וממנה, ובנסיבות חריגות של זמן ומרחק עשוי ביה”ד להכיר בזכאות העובד לקבלת שכר מלאו או חלקי עבור זמן הנסיעה שלו אל משרדי המעסיקה וחזרה.

לסיום ראוי לציין, כי במצב בו נהג נדרש להמתין זמן רב בין נסיעה לנסיעה, עשוי אף הוא להיות זכאי לשכר עבודה עבור ההמתנה הזו (ראה סע”ש 60582-03/14 אמנון פחימה נ’ אלומה שירותי אוטובוסים בע”מ, 21.05.17). נקבע בפסיקה, כי המבחן הרלוונטי הינו חופשיות הנהג לעסוק בענייניו במהלך ההמתנה בין הנסיעות.

אם בשעות המתנה אלה היה הנהג צריך להיות זמין לביצוע הסעות נוספות, או פעולות אחרות הקשורות לעבודה, או נדרש להיות נוכח אישית במקום העבודה (כולל האתר אליו ביצע את הנסיעה האחרונה), מדובר בשעות עבודה.  

נשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה העולה מן המאמר.