עסקאות בהן נהוג לערוך מסמך בכתב

עסקאות בהן נהוג לערוך מסמך בכתב

בעולם המשפט קיים עיקרון קלאסי בסיסי לפיו מסמך בכתב נהנה מעליונות על טענה שבעל פה. במהותו העיקרון קובע כי לא ניתן לסתור מסמך כתוב באמצעות טענות בעל פה, אלא במסמך בכתב בלבד. מקור העיקרון במשפט הישראלי, בהוראות ישנות של חוק הפרוצדורה האזרחית העותומני (שרידי החוק התורכי שבוטל ברובו).

לפי הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, קבלנות ושכירות, או להלוואות שנהוג ברגיל לערוך אותם במסמך בכתב, יש להוכיח במסמך בכתב, וגם טענה או תביעה כנגד מסמך בכתב בנוגע אליהם, יש להוכיח במסמך בכתב, או לפי הודאתו או פנקסו של מי שנתבע.   

המניע שהביא לחקיקת סעיף 80 לחוק העותומני, הוא בעיקרו חשיבות העסקה הנעשית (לדוגמא עסקה בתחום המקרקעין), מניעת טעויות הנובעות ממגבלות הזיכרון האנושי, והגישה לפיה על ההסכם לגלם את כל מה שהוסכם בין הצדדים (ראה, למשל, ע”א 22/63 דוד בן ציון נ’ משה אזולאי ובתיה מלמד  (פורסם במאגרים, 28.06.63); ע”א 465/85 הרנדו וילנואנה ואח’ נ’ נברון בע”מ  (פורסם במאגרים, 14.04.88).

המסקנה אם כך, הינה שסעיף 80 לחוק העותומני אוסר על הבאת ראיות בעל פה לשם סתירת תוכנו של מסמך בכתב. איסור זה כולל לא רק טענות שמטרתן להוכיח כי המסמך אינו נכון, אלא גם טענות שמטרתן להוכיח כי המסמך אינו שלם/מלא (ראה בספרו של המלומד י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי (תש”ע – 2009) עמ’ 1509).

הכלל לעניין זה הוא, שכאשר “עסקה” כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם, ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל פה כנגד תוכנו של מסמך (ראה קדמי, על הראיות, חלק שני, מהדורה 2003, בעמ’ 1305).

ההיגיון בכלל זה הוא שכאשר הסכמה כלשהי בין הצדדים מתועדת בכתב, יש להניח כי היא אכן מבטאת באופן נכון את המוסכם בין הצדדים.

החריג לכלל, שהוכר בפסיקה, הינו כי ניתן להסתמך על ראיה נגדית במסמך בכתב (אחר), בהודאת בעל הדין המסתמך על המסמך בכתב, או בפנקסיו (ראה רע”א 2157/07 מנחם אדאטו נ’ אמיל רנתיסי (פורסם במאגרים, 02.08.07). 

לפי הפסיקה, את תוכנו של מסמך בכתב כאמור בחוק הפרוצדורה העותומני ניתן לסתור באחת משלושה דרכים: במסמך אחר בכתב שנעשה על ידי בעל הדין היריב (הכוונה לבעל הדין הסומך את עמדתו על המסמך אותו רוצים לסתור) או מי מטעמו; בהודאת בעל הדין היריב (בעל פה או בכתב שנמסרה בפני בית משפט); או בפנקסיו של הנטען.

לדוגמא, כאשר צד אחד מסתמך על מסמך כתוב, והצד השני טוען כנגד אותו מסמך כתוב, אך מסתמך על סתירות בעדותו של הצד הראשון, או מסתמך על חוסר יכולת הצד הראשון להוכיח בספרי החשבונות שלו את המסמך הכתוב. כך, למשל, משה מחזיק בהסכם הלוואה בכתב עם יוסף, אך יוסף טוען שלא הייתה הלוואה. יוסף אמנם לא יוכל לטעון בע”פ כנגד ההסכם בכתוב, אך יוכל לדוגמא לטעון, שההלוואה לא כתובה בספר החשבונות של משה.

זאת ועוד, ההלכה הפסוקה קבעה כי סעיף 80 חוק העותומני אינו שולל השמעת טענות בעל פה לצורך פרשנותו של המסמך הכתוב, במקרה בו הן מסבירות אותו, אך לא סותרות את האמור בו (ראה ע”א 196/87 שוייגר נ’ לוי, פ”ד מו(3) 2, 19; ע”א 2032/06 האגי נ’ עזבון המנוח יוסף זיאן (פורסם במאגרים, 01.02.09)).

בעניין זה יצוין, כי נקודת המוצא של סעיף 80 לחוק העותומני הינה, שטענות בע”פ הנוגעות לפרשנות המסמך, או טענות להוכחת אירועים שהתרחשו לאחר עריכת המסמך, אינן סותרות את המסמך, אלא רק מסבירות את האמור בו, (ראה ע”א 138/56 דוידון נ’ חברת בוני חיפה בע”מ, פ”ד יא(3) 1474, 1479; ע”א 320/82 חברת האחים מנשה וויקטור לוי בע”מ נ’ כנפו, פ”ד מ(2) 169, 185; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג’ 22 (2003)).

עוד חשוב לציין כי מדובר במחסום פרוצדורלי ולא מהותי (מה שמכונה בשפה המקצועית פרובטיבי-ראייתי, ולא קונסטיטוטיבי-מהותי).

משמעות הדבר הינה, שבית המשפט לא יהיה מנוע לדון בטענות בע”פ כנגד מסמך כתוב, במקרה בו לא הובעה התנגדות מצד בעלי הדין לעדות כזו, המנוגדת לסעיף 80 לחוק העותומני (ראה ע”א 407/66 בלומה הולצמן (רייך) נ’ שלמה איגר, פ”ד כא(1) 288; ע”א 2110/09 עלי סלים קדור נ’ פהים דקסה (פורסם במאגרים, 20.09.12)).

המסקנה היא שחשוב לטעון בהזדמנות הראשונה כנגד כשרות העדות בע”פ, כאשר קיים מסמך כתוב סותר, אחרת תלך לאיבוד ההזדמנות לעשות כן (ראה ע”א 207/86 מגן נ’ י. בכר ואח’, פ”ד מב(4) 63, 71; ע”א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ ציגלר פ”ד מט(1) 369, 389).

יחד עם זאת, חשוב להדגיש את דבריו של השופט המנוח יעקב קדמי ז”ל בספרו (יעקב קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש”ע-2009), חלק שלישי, בעמ’ 1451), לפיהם “היעדר הכתב אינו משמיט את הבסיס מתחת לתקפה של הפעולה המשפטית, שהרי אין חובה לעשותה בכתב, והתובע על פיה יוכל לזכות בתביעתו, אם יוכיח את עשייתה בדרכים אחרות: בהודאת חוץ בכתב של הנתבע, או בהודאתו בעל־פה לפני השופט, או אפילו ב”ראשית ראיה” בכתב בלבד כשזו מושלמת בעדות בעל־פה.”

באשר ל”ראשית ראיה” הנדרשת, נקבע שהכוונה היא למסמך שיצא מתחת ידי היריב, כלומר מסמך שנעשה על ידי היריב או מטעמו (חיבורו הנ”ל של קדמי, בעמ’ 1465), “שיש בו משום “תחילת הוכחה” של עשיית העסקה הנטענת” (שם, בעמ’ 1466).

לסיכום העניין אבהיר את העקרונות הבסיסיים הבאים :

[א] ישנן עסקאות בתחומים מסוימים בהם נהוג לערוך מסמך בכתב (גם אם אין דרישה חוקית עד משמעית למסמך כתוב).

[ב] כאשר אין מסמך כתוב במקרה כזה, ניתן לטעון כנגד היעדר המסמך הכתוב לפי סעיף 80 לחוק העותומני (היעדר המסמך ישחק לרעת הצד התובע).

[ג] כאשר קיים מסמך כתוב, לא יוכל הצד האחר לטעון בע”פ כנגד תוכן המסמך או שלמותו.

[ד] לכל היותר יוכל הצד האחר לטעון בע”פ לעניין פרשנות המסמך הכתוב, או לגבי עניינים שאירעו לאחר מועד עריכת אותו מסמך כתוב.

[ה] דרישה לפסול עדות בע”פ הסותרת מסמך כתוב, חייבת לעלות מצד בעלי הדין, כך שאם לא תעלה הטענה, לא תיפסל העדות אוטומטית.

[ו] במקרים מסוימים (חריגים) ניתן לסתור מסמך כתוב באמצעות עדות בע”פ.

[ז] ניתן לעשות זאת כחריג לכלל, כאשר העדות מסתמכת על מסמך אחר של מי שתובע, או על הודאה של מי שתובע, או על סתירה במסמכי התובע.

כרגיל, במידה שיש שאלות או אי בהירויות לגבי מאמר זה, אשמח להשיב לכל פנייה שלכם ללא תשלום ו/או חיוב, בטלפון 050-9190171, 04-6784017.

ניתן גם לפנות אלי בכל עת בדואר אלקטרוני לתיבה Yuvlaw@gmail.com.

יובל שבתאי, עו”ד