יצירת קשר : 972-4-6784017
כאשר מעוניין אדם לטעון כנגד נפקות מתנה או צוואה, כלומר לטעון כי המתנה איננה כשרה, או להתנגד למתן צו קיום הצוואה, הוא מסוגל לתקוף את תהליך הענקת המתנה או עריכת הצוואה בשני אופנים עיקריים (חוץ מאשר, לדוגמא, טענות לפגמים טכניים בהסכם המתנה או בצוואה). הראשון, לטעון כנגד צלילות הדעת של נותן המתנה או המצווה (בעת הענקת המתנה או במועד עריכת הצוואה); והשני, באמצעות העלאת טענה מסוג “השפעה בלתי הוגנת”.
לכאורה, יש דמיון רב בין הטענות, היות ששתיהן מכוונות לשלילה מלאה או חלקית של רצון המצווה או נותן המתנה.
טענה לחוסר צלילות הדעת, מכוונת למצב רפואי שבו המצווה או נותן המתנה לא היה מסוגל להבין את טיב ותוצאות פעולתו, או שהבנתו הייתה מוגבלת, משלל סיבות רפואיות, כגון מצב פסיכיאטרי, מצב קוגניטיבי רפואי (דמנציה, אלצהיימר וכו’) או נטילת תרופות מטשטשות המגבילות את שיקול הדעת.
לשם הנוחות, בהמשך המאמר אכנה את נותן המתנה או המצווה בשם “האדם”.
בחינת טענת חוסר צלילות הדעת, נערכת לרוב במישור הרפואי.
כאשר מוגשת תובענה לביטול מתנה, או לשלילת תוקף צוואה, נהוג כי בית המשפט יזמין (בשלב מסוים) את מכלול התיקים הרפואיים של נתן המתנה או המצווה, מכל מקור רלוונטי שהוא, כולל מקופת החולים אליה השתייך האדם, בתי החולים בהם אושפז האדם, המוסדות בהם שהה (כדוגמת דו”חות סוציאליים של בית אבות) וכן המוסד לביטוח לאומי (כגון במצבים בהם האדם הגיש בקשה לקצבת סיעוד או תמיכה סיעודית, ונערכו לו בדיקות מתאימות).
כמו כן נהוג כי בית המשפט ימנה (בשלב מסוים) מומחה בתחום הרפואה (כגון נוירולוג, פסיכיאטר או פסיכו-גריאטר), לשם בחינת התיק הרפואי ושלל המסמכים הרפואיים הנ”ל, ויחווה את דעתו המקצועית באשר למידת צלילות הדעת של האדם בעת הענקת המתנה או עריכת הצוואה.
טענת חוסר צלילות הדעת הינה שאלה שבעובדה, המבוססת על מצב רפואי, ולכן מוכרעת במישור הראיות הרפואיות.
בשונה מטענת חוסר צלילות הדעת, טענת השפעה בלתי הוגנת הינה טענה כללית שנבחנת במישור כלל העובדות הנוגעות לאדם.
ספציפית למצב של עריכת צוואה, סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ”ה-1965, קובע כי : “הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.” (ההדגשה לא במקור)
כידוע, עיקרון מנחה בדיני צוואות הוא הגשמת רצונו החופשי של המצווה. במקרה של פגם פורמאלי בצוואה, ניתן לתקנו לפי סעיף 25 לחוק הירושה, בדרך של פרשנות ליברלית של תכני הצוואה (ראה ע”א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פיק, פ”ד מב(2) 703; ע”א 3828/98 מיכקשווילי נ’ מחקשווילי, נד(2) 337; ש’ שוחט, נ’ פינברג וי’ פלומין, דיני ירושה ועיזבון, 102-106).
לפי הפסיקה, מטרת סעיף 30 לחוק הירושה, כמו מטרת כל דיני הצוואות היא כיבוד רצונו של המת. כאמור בפסק הדין בתיק עמ”ש (מרכז) 39988-09-17 ש. נ’ ש. (2018): “מתוך כך אנו נדרשים לגילוי רצונו האמתי והחופשי של המצווה בשעת חתימת צוואתו, רצון שהוא פרי החלטתו העצמאית, להבדיל מרצון שהוכתם ונרמס בשל השפעה שאינה הוגנת. עצם העובדה שאנו מודעים לרצונו של המנוח אין די בה, עלינו להוסיף ולבחון האם עסקינן ברצון חופשי להבדיל מרצון המונע מלחץ או השפעה חריגה ולא ראויה של אחר.”
כמו כן לפי כב’ השופט שוחט בספרו “פגמים בצוואות”, הוצאת סדן (2016), עמ’ 175: “בהתקיים אחת מאותן רעות (המפורטות בסעיף 30: אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה ותרמית- ע’ר’) לא את רצונו שלו עושה המצווה אלא את רצונו של האחר, ועל פי רוב תהיה השאלה עד כמה עמוקה הפגיעה ברצונו האמיתי של המצווה, והאם נצדק באמרנו כי לא את רצונו שלו ביטא המצווה בצוואתו אלא את רצון הזולת.”
במקרה של פגם מהותי בצוואה, כדוגמת מקרה של השפעה בלתי הוגנת, נדרש בית המשפט לפסילת הצוואה, לרוב כמכלול.
יחד עם זאת, לא כל השפעה על המצווה מהווה בהכרח השפעה בלתי הוגנת.
הפסיקה הרלוונטית בתחום, הבהירה שלא כל השפעה תביא לבטלות הצוואה.
עצם קיומה של השפעה ברמה העובדתית, אין משמעותו שהצוואה בטלה, זאת משום שאנו חיים בסביבה מרובת השפעות, ומטבע הדברים במקרים מסוימים יחסינו עם אחרים ישפיעו על החלטותינו בדבר עריכת צוואה ותוכנה. היטיב לתאר זאת כב’ השופט ש’ שוחט בספרו: “… כל אחד מאתנו נתון להשפעות פנימיות ולהשפעות הסביבה, ומעשה כל אחד מאתנו נגזר גם מאישיותנו וגם מנסיבות חיינו. כך הוא הדבר הן בחיי השגרה והן ביום כתיבתה של צוואה.” (ראה ש’ שוחט “פגמים בצוואות”, הוצאת סדן (2017), עמ’ 175).
לפי הפסיקה, נדרש אם כן להוכיח, בנוסף לקיום השפעה, גם קיומו של מרכיב “אי הגינות”, כלומר אותו חלק שמעיד על היעדר מוסריות בהשפעה כלפי המצווה. ראה בעניין זה את דבריו של כב’ השופט מ’ חשין (כתוארו אז): “יתר-על-כן: גם אם היה המנוח תלוי באחר, וגם אם אותו אחר השפיע עליו לעשות צוואה כפי שאכן עשאה, גם אז אין הצוואה פסולה. אין איסור על השפעה. גם אין איסור על השפעה לטובתו של אותו אחר המשפיע. ההשפעה חייבת שתהיה בלתי הוגנת, השפעה שתישא בגופה מרכיב מהותי של אי-הגינות” (ראה דנ”א 1516/95 מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נב(2) 813).
על מנת לבחון כל מקרה, ולהתמודד עם הקשיים שבאבחנה בין השפעה רגילה להשפעה בלתי הוגנת, נקבעו בפסיקה מבחנים לקיומה של השפעה בלתי הוגנת והם: מבחן תלות ועצמאות; מבחן תלות וסיוע; מבחן קשרי המצווה עם אחרים; ונסיבות עריכת הצוואה (ראה רע”א 617/08 מלון עדן נהריה בע”מ נ’ קסל (2014)). הדגש במבחנים הללו, הוא מערכת היחסים בין המשפיע (היורש) למושפע (המצווה) ובפרט, קיומה או העדרה של תלות של המצווה ביורש, תוך התייחסות למצבו הפיסי והנפשי של המצווה.
למען הסר הטוב, אפרט את ארבעת המבחנים שנקבעו בפסיקה לקיום השפעה בלתי הוגנת תוך התייחסות ממוקדת לכל אחד מהם:
מבחן תלות ועצמאות: המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של “עצמאות” ו”תלות” שני מושגים הופכיים. השאלה שבית המשפט מציג לעצמו היא, האם בתקופה הרלוואנטית לעשיית הצוואה היה המצווה “עצמאי” – מן הבחינה הפיזית והשכלית-הכרתית – ועד כמה? לתשובה לשאלה זו יש משקל רב בגיבוש ההכרעה: ככל שהמצווה היה יותר עצמאי, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. והוא הדין, כמובן, בהיפוך היוצרות; ככל שהמצווה היה פחות עצמאי, באיזו משתי בחינות אלו, תתחזק הנטייה לחייב את קיום התלות.
עצמאותו של המצווה היוותה שיקול שהובא בחשבון בהכרעתן של פרשיות רבות. ההסתמכות על שיקול זה הביאה, בחלק מן המקרים, לדחיית הטענה בדבר קיום תלות המקימה חזקה להשפעה בלתי הוגנת (ראה, לדוגמה, את האמור בע”א 389/85 מרכוס נ’ היועץ המשפטי לממשלה, האפוטרופוס הכללי, פ”ד מא(1) 505; ע”א 750/90 כולל בית יהודה נ’ גוטר, פ”ד מה(1) 498), ואילו במקרים אחרים הביאה לקבלת הטענה (ראה, למשל, ע”א 562/85 אירנשטיין נ’ רז, פ”ד מב(2) 418; ע”א 2622/90 שני נ’ לרמר, פ”ד מז(1) 191).
לפי הפסיקה, את השאלה אם המצווה היה עצמאי יש אמנם לבחון לאורך תקופה נתונה, אך לא פחות חשוב הוא לברר את מצבו במועד עריכת הצוואה (ראה ע”א 133/84 רכטמן נ’ זיסמן, פ”ד לט(4) 769).
כמו כן חשוב לציין, כי תלותו המוחלטת של המצווה מן הבחינה הפיזית אינה עדות מספקת לתלותו בזולת. אפשר שעצמאותו השכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית, ותוביל למסקנה כי התלות הפיזית לא גרעה כל עיקר מעצמאותו (ראה, למשל, את דברי השופטת ביניש בע”א 2500/93 שטיינר נ’ המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ”ד נ(3) 338).
מבחן תלות וסיוע: מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין היורש התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו.
אם היה זה היורש, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומיגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי ביורש (ראה ע”א 733/88 אהרוניאן נ’ אלישקה, פ”ד מה(5) 705; ע”א 1750/90 אהרונסון נ’ אהרונסון, פ”ד מו(1) 336;וע”א 157/89 ששון נ’ מרזב, פ”ד מו(2) 209).
חשיבות מיוחדת נודעת, בהקשר זה, לשאלה אם היורש היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים.
לפי ההיגיון הפשוט, כאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, יותר קטנה, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. ההפך הוא הנכון, מקום בו היורש היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו. קיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת (ראה, לדוגמא, ע”א 5640/92 אלוני נ’ באומן, פ”ד מט(5) 373).
מבחן קשרי המצווה עם אחרים: ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי ביורש, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף ומידת הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת היורש.
ככל שיתברר כי, בתקופה הרלוואנטית לעריכת הצוואה, היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי ביורש (ראה ע”א 576/78 לשצינסקי נ’ סולוביציק, פ”ד לה(1) 686; ע”א 53/88 מנלה נ’ ברנדווין, פ”ד מו(1) 48; ע”א 3411/92 רובינשטיין נ’ ברזבסקי, תקדין 95(2) 443)).
בעצם בידודו של המצווה מן העולם יש כדי להגביר את תלותו ביורש. מכאן שלעניין ההכרעה בשאלת התלות, אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה; האם היה זה היורש, או התנהגותם של אחרים, או שמא בידודו של המצווה נבע מנסיבות שהיו קשורות במצבו האובייקטיבי.
מבחן נסיבות עריכת הצוואה: סעיף 35 לחוק הירושה קובע כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה – הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות היורש לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוואנטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו (ראה ע”א 576/72 שפיר נ’ שפיר, פ”ד כז(2) 373; ע”א 217/74 (גולוב) גמזו נ’ גולוב, פ”ד כט(2) 337).
כל אחד מארבעת המבחנים הנזכרים לעיל, עשוי לסייע לבית המשפט בגיבוש הכרעתו לעניין קיומה של תלות. כמובן, שבית המשפט רשאי לעשות שימוש במבחנים נוספים. כמו כן עשוי בית המשפט להתרשם, בדבר קיומה או העדרה של תלות, גם מנסיבותיו של מקרה נתון, שלא ניתן לגזור מהן כלל שניתן להיעזר בו לצורך ההכרעה במקרים אחרים.
חשוב לציין, כי השימוש בכל אחד מהמבחנים האמורים מחייב זהירות רבה. אכן, השימוש בכל אחד מהמבחנים עשוי לסייע לבית המשפט לקבוע אם, בעת כתיבת צוואתו, היה המצווה במצב של תלות; וההכרעה בשאלת התלות עשויה לסייע לו לקבוע אם המצווה היה נתון להשפעה בלתי הוגנת. יחד עם זאת, חשוב לזכור, כי בתלות, כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה.
נסיבות קביעת השפעה בלתי הוגנת בעניין צוואה, תקפות גם לעניין מתנה, ונעשה שימוש באותם המבחנים לשם בחינת השפעה בלתי הוגנת (ראה, לדוגמא, ע”א 2041/05 מחקשווילי נ’ מיכקשווילי (2007)).
בשל מורכבות העניין אנסה לתמצת את עיקרי הדברים באופן ברור:
כרגיל, במידה שיש שאלות או אי בהירויות לגבי מאמר זה, אשמח להשיב לכל פנייה שלכם ללא תשלום ו/או חיוב, בטלפון 050-9190171.
ניתן גם לפנות אלי בכל עת בדואר אלקטרוני לתיבה Yuvlaw@gmail.com.
יובל שבתאי, עו”ד