איזון משאבים בין בני זוג ושיתוף בחובות בראי הליך חדלות פירעון 

איזון משאבים בין בני זוג ושיתוף בחובות בראי הליך חדלות פירעון 

 

אתייחס במאמר זה לנושא שיתוף בחובות בין בני זוג, תוך התמקדות ברלוונטיות השיתוף בחובות במסגרת הליכי חדלות פירעון.

ראשית כל למען הסדר הטוב, אבהיר בקצרה את המצב המשפטי העדכני הרלוונטי לנושא איזון משאבים בין בני זוג לפי החוק והפסיקה.

נהוג להפריד את נושא חלוקת הרכוש בין בני זוג נשואים לשתי תקופות, לפני ואחרי כניסת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 לתוקף, ביום 01.01.74.

קודם לכניסת חוק יחסי ממון לתוקף, לא הייתה קיימת הוראת חוק ביחס לחלוקת רכוש, ותחתיה פיתחו בתי המשפט הלכה פסוקה בשם “חזקת השיתוף”.

לפי חזקת השיתוף, בהיעדר הסכם הקובע אחרת, רכוש שנצבר במשך חייו המשותפים של בני זוג הינו רכוש משותף בחלקים שווים, ללא קשר לרישומו באופן כזה או אחר (ראה בג”צ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, מח (2) 221). במוקד ההלכה מונחת החזקה על פיה בני הזוג התכוונו ליצור שיתוף מלא בנכסיהם, וזאת בהיעדר כוונה אחרת (ראה ע”א 5774/91 יהלום נ’ מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ”ד מח (3) 372). עם זאת, באשר לנכסים שנרכשו על ידי מי מבני הזוג טרם הנישואין או שבאו למי מהם כתוצאה מירושה ומתנה, קרי נכסים שלא נוצרו מיגיע כפיהם המשותף של בני הזוג, ולמעשה אין בינם לבין קשר הנישואין ולא כלום, הובעו דעות שונות בפסיקה. בעניין ע”א 4151/99 בריל נ’ בריל, פ”ד נה 709, סוכמה ההלכה כי “התשובה לשאלה כלום הנכס החיצוני אמנם נטמע ברכוש המשותף, חייבת להיגזר מבחינת נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון” (ראה גם בע”מ 5939/04 פלוני נ’ פלונית (08.09.04).

ככל הנחה משפטית, גם חזקת השיתוף ניתנת לסתירה בנתונים וראיות, אך נקודת המוצא של בתי המשפט (אלא אם הוכח אחרת) היא לקיומה של כוונת שיתוף כללית, הנלמדת מעצם הנישואים וניהול התא המשפחתי הנורמטיבי לאורך שנים.

עם כניסת חוק יחסי ממון לתוקף, בוטלה הלכת השיתוף יחס לזוגות שנישאו לאחר יום 01.01.74, ותחתיה חל ההסדר לפי חוק יחסי ממון. עם כניסת חוק יחסי ממון לתוקף, חלה תפנית חדה בהסתכלות על מערכת היחסים הרכושית של בני זוג נשואים, כך שהנחת היסוד התהפכה לחלוטין. במקום נקודת מוצא לפיה קיימת כוונת שיתוף בכל הנכסים (בתור חזקה משפטית), הנלמדת מעצם ניהול הנישואים באופן נורמטיבי, נוצרה נקודת מוצא הפוכה לפיה אין שיתוף אוטומטי, אלא הפרדה רכושית בין בני הזוג, כל עוד אם הוכח אחרת.

עם חקיקת חוק יחסי ממון, המחוקק הבחין בין שני סוגים של נכסים – האחד, נכסים פנימיים, והשני נכסים חיצוניים. נכסים “חיצוניים”, הם כהגדרתם נכסים שלא הושגו במאמץ משותף, ולכן אינם שייכים לצדדים במשותף, אלא לאותו בן זוג שעל שמו הם רשומים (לדוגמא נכסים שמי מבני הזוג הביא לנישואים והיו בבעלותו בטרם נישא; נכסים שקיבל מי מבני הזוג במתנה או בירושה במסגרת הנישואים וכיו”ב). ההיגיון העומד בבסיס הפרדה ביחס לנכסים חיצוניים, נובע מהעובדה שמאחר שבן הזוג האחר לא השקיע מאמץ בהשגתם, הרי שאין כל הצדקה להעניק לו זכויות בהם. לעומת זאת, נכסים “פנימיים” הינם נכסים שהושגו במסגרת הנישואים אגב מאמץ משותף, לכן ההנחה הינה שהם שייכים לבני הזוג בחלקים שווים (ללא קשר למצב בו הם רשומים).

כך דוגמא, אם אחד מבני הזוג עבד לאורך שנות הנישואים וצבר זכויות פנסיוניות, הרי שלבן הזוג האחר קיימת זכאות למחצית מהכספים שנצברו בקרן הפנסיה (גם אם הקרן איננה רשומה על שמו) מעצם העובדה שהזכויות בקרן נוצרו אגב מאמץ משותף. אמנם, לכאורה בן הזוג שעבד וגיבש זכויות בקרן הוא המשקיע “הישיר” בהשגת הכספים, אך בן הזוג האחר מהווה שותף מלא, מכוח המאמץ המשותף שלהם בגיבוש הזכויות אגב נישואיהם.

לשם הבנת הדברים, נפנה למצב קיצון בו בן זוג אחד עובד (Bread Winner) ובן הזוג השני יושב בבית ודואג לצורכי המשפחה (Home Maker). במצב כזה, בן הזוג העובד דואג לפרנסה, בעוד בן הזוג שיושב בבית מעניק לו את “השקט התעשייתי” לעבוד ולפרנס, ולפיכך רואים בהשגת הכספים (גם אם הושגו ע”י אחד מהם) כרכוש משותף שלהם. כמובן שהמצב פשוט יותר כאשר שני בני הזוג עובדים, וכל אחד מהם מקריב יותר או פחות לטובת קיום התא המשפחתי (על חשבון ההתפתחות שלו בתחום הקריירה). במצב כזה, רואים בצבירת הזכויות שלהם כקופה מאוחדת, אשר כל אחד מהם זכאי עקרונית למחציתה, בלי קשר לשאלה מי “השקיע” יותר.

עיקרון הבסיס מאז נכנס לתוקף חוק יחסי ממון, הינו שקיים “שיתוף אובליגטורי דחוי” למועד פירוק הקשר, או במילים פשוטות יותר, אין התחשבנות בין בני הזוג עד לסיום הקשר, אולם עם סיום הקשר (עקב גירושין או פטירת מי מבני הזוג חלילה), זכאי כל אחד מהם עקרונית למחצית השווי של הנכסים שנצברו, פחות הנכסים החיצוניים, אשר אינם ברי איזון.

כאן המקום להדגיש את ההבדלים העיקריים בין השיטה הישנה (חזקת השיתוף) לבין השיטה החדשה (חוק יחסי ממון), לשם הבנת הדברים שצוינו עד כה:

[א] חזקת השיתוף מגבשת זכויות בכל נכס שרשום על שם בן הזוג האחר (עם התייחסות פרטנית בכל מקרה ומקרה לנכסים חיצוניים מובהקים). לעומתה, חוק יחסי ממון מבדיל במובהק בין נכסים פנימיים (ברי איזון) לחיצוניים (שאינם ברי איזון).

[ב] חזקת השיתוף מאפשרת התחשבנות בכל נקודה בחיי הנישואים, בעוד שחוק יחסי ממון מאפשר התחשבנות רק במקרה של גירושין או פטירה (סיום הקשר).

[ג]  חזקת השיתוף מגבשת זכויות בנכס עצמו (דהיינו זכות קניינית), בעוד חוק יחסי ממון מאפשר גיבוש זכויות “אובליגטוריות” בלבד, כלומר בן הזוג לא יוכל לדרוש חלק בנכס הרשום על שם בן הזוג האחר, אלא רק את שווי חלקו בנכס בכסף (בנכסים הפנימיים).

לאחר כניסת חוק יחסי ממון לתוקף, נדונה בפסיקה השאלה האם חזקת השיתוף נעלמה מן העולם, או שמא היא עדיין מתקיימת לצד חוק יחסי ממון. הפסיקה קבעה כי המחוקק ביקש לבטל את חזקת השיתוף (עבור בני זוג נשואים), לפיכך לא ניתן להמשיך להחיל אותה על בני זוג שנישאו לאחר יום 01.01.1974 (הוא מועד כניסת חוק יחסי ממון לתוקף), אולם עדיין יכול בן הזוג לגבש זכויות בנכסים חיצוניים של בן הזוג האחר, במקרים חריגים ומכוח כוונת שיתוף, המבוססת על הדין הכללי (לדוגמא מבוססת על דיני החוזים, דיני הנאמנות, דיני עשיית עושר ולא במשפט וכיו”ב).

מן הסתם, שעל מנת שלא להחדיר את חזקת השיתוף אל מערכת המשפט בדלת האחורית, הרי שכוונת השיתוף מכוח הדין הכללי שונה ממנה לחלוטין. חזקת השיתוף יוצאת מתוך ההנחה כי קיימת כוונת שיתוף בין בני זוג נשואים (זו נקודת המוצא שלה), בעוד שכוונת השיתוף מתוך הדין הכללי יוצאת מתוך הנחה הפכה – שאין כוונת שיתוף בנכסים חיצוניים (כנקודת מוצא), אך מאפשרת לבן הזוג הטוען אחרת, להוכיח זאת בראיות מהימנות. יודגש כי לא די בטענה שבני הזוג היו נשואים לתקופה ארוכה, הביאו יחד ילדים, או גרו תחת קורת גג אחת, כדי לגבש כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי (יש להביא ראיות נוספות להוכחת כוונה ממשית לשיתוף כגון זה).

מן הכלל אל הפרט, בענייננו קיים דין דומה גם ביחס לשיתוף בחובות בני הזוג.

בחוק יחסי ממון נקבעו שתי הוראות מרכזיות בנוגע לסוגיית השיתוף בחובות בין בני זוג, והדרך בה יש להתחשב בהן במסגרת האיזון.

בסעיף 4 לחוק יחסי ממון (כותרתו “העדר תוצאות במשך הנישואין”), נקבע : “אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני.”

בסעיף 6 לחוק יחסי ממון (כותרתו “מימוש הזכות לאיזון”), נקבע : לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.”

המסקנה היא שהכלל בנוגע לאיזון חובות זהה, במהותו, לכלל הנוגע לאיזון זכויות, דהיינו הנישואים עצמם אינם מחילים, באופן אוטומטי, את חובותיו של בן זוג אחד על בן הזוג השני, אך החובות נלקחים עקרונית בחשבון בעת איזון המשאבים, ככל שמדובר בחובות הנובעים מנכסים “פנימיים” ששווים נלקח בחשבון במועד האיזון.

ההיגיון הטמון בכך פשוט וברור, ונובע מכך שאם בן הזוג נהנה מהזכויות הנובעות מנכסי הנישואים, הוא איננו מסוגל להשתמט מאחריותו לתשלום החובות, כלשון המלומד א’ רוזן צבי : “בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים, שתי החזקות הללו משקפות את תמציתו של משק הבית המשותף, ההנאה מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים.” (ראה המלומד א’ רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל,  בין קודש לחול, עמ’ 156(.

בעניין ההלכה הפסוקה לעניין שיתוף בחובות, ראוי להביא הדברים מפי כב’ השופטת שטרסברג כהן בע”א 5598/94 נניקשווילי נ’ נניקשווילי, פ”ד מט(5), 163, 168-169:

“ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא, כי שיתוף בנכסים כולל בתוכו שיתוף בחובות הנתפסים כנכסים שליליים. חריגים לחזקה זו הם חובות בעלי אופי אישי. אומר הנשיא שמגר: “חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג נהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות הללו משקפות את תמציתו של הבית המשותף – ההנאה מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים … נטל ההוכחה הוא על הצד הטוען כי חוב מסוים איננו משותף. יש להדגיש כי הילכת השיתוף בחובות קורלטיבית להלכת שיתוף בנכסים … חריגים לחזקה זו הינם חובות בעלי אופי אישי.” (ראה גם ע”א 3002/93 בן-צבי נ’ סיטין).

כאמור, בפסיקה הוכרו מספר חריגים בנוגע לכלל השיתוף האמור לעיל. כך לדוגמה, התגבשה הגישה לפיה אין להשית על אחד הצדדים חובות שצבר בן זוגו כשאלה חובות בעלי אופי אישי מובהק, לדוגמא חובות בגין הימורים, הוצאות לטובת מאהב או מאהבת וכו’ (ראה לדוגמה בש”א (י-ם) 55615/04 ג.ש. נ’ א.ש. (10.08.05).

לפיכך, רק אם החוב מסווג כחוב שנוצר מפעילות אישית, מובהקת לא תחול עליו הלכת השיתוף. גם בסוגיה זו יש לתת משקל מרבי לנסיבות הקונקרטיות.
בעיקרון, מרגע שנוצרה חזקת השיתוף לגבי מכלול הנכסים, נטל ההוכחה בדבר אי הכללת חוב מסוים במסגרת החובות המשותפים הוא על הטוען להוצאת החוב מן המסגרת. מידת ההוכחה הדרושה היא של ‘נטית מאזן הסתברויות’ (ראה ע”א 1967/90 גיברשטיין נ’ גיברשטיין ואח’, פ”ד מו(5) 667). נכס המוכר כשייך למסת הנכסים המשותפים, חל השיתוף גם בחובות ולאו דווקא בחובות שנוצרו ביחס לאותו נכס.”

ראה גם דברי הנשיא ברק ב-רע”א 8791/00 שלם נ’ טווינקו בע”מ ואח’, פ”ד מט (3)5, 16.

בנוסף על האמור, החריגה הפסיקה מגדר השיתוף בחובות פעולות חריגות, הן במישור האישי והן במישור העסקי. חובות שנוצרו כתוצאה מפעילות חריגה כגון זו, כך נפסק, לא בהכרח יאוזנו במסגרת מסת הנכסים המשותפת.

לדוגמא, מצב בו הבעל פעל להברחת נכסים ויצירת חובות אגב כך, או מצב בו הבעל ביצע החלטות בלתי הגיוניות ובלתי סבירות בניהול העסק, והפעולות הללו הובילו ליצירת חובות. במקרה כזה ייטה ביהמ”ש שלא לכלול חובות אלה בחובות המשותפים.

דוגמא נוספת עלתה בתיק תמ”ש (ת”א) 40659-02-15 ש.ש נ’ י.ש (08.12.16), בו יצר הבעל חובות אגב התנהלות בכספים ללא דיווח מס : “כידוע, קובעת ההלכה המשפטית, כי לצד הלכת השיתוף בזכויות מתקיימת גם הלכת השיתוף בחובות, האחריות המשותפת בין הצדדים לחובות שנוצרו מהרכוש המשותף, בין מנכסים “אישיים” ובין מנכסים “עסקיים” הם ביחס לחובות שנוצרו בדרך הרגילה ע”י אחד מבני הזוג בתקופת קיומם של החיים המשותפים, ואולם מקום שהראיות מצביעות על כך שהתובע ניהל את עסקו בדרך לא ראויה, וצבר חובות לספקים, לביטוח לאומי ומס הכנסה, בין היתר, גם כיון שלא הצהיר אמת, הנתבעת אינה צריכה להשתתף בחובות אלה, כאשר התובע נטל לעצמו, (כפי שציינה הנתבעת בתצהירה) כספים “שחורים”.”

פסק הדין המרכזי בעניין זה הוא ע”א 1967/90 גיברשטיין נ. גיברשטיין ואח’ (פ”ד מ”ו (5) 661), שם פסק ביהמ”ש ביחס לפעולות כספיות מסוימות של אישה בנכסים כספיים משותפים, כי מדובר בפעולה חריגה של האישה, בנסיבות מיוחדות וחריגות, אשר על פני הדברים אינה נחזית “כאחת מ”ההוצאות השוטפות של המשפחה”.

על כן, גם אם בתי המשפט מכירים בקיומה של חזקת השיתוף בחובות, הרי בנסיבות המקרה שם נסתרה חזקה זו: “עניין לנו בעסקה שערך אחד מבני הזוג, הנראית מפוקפקת על פניה, כשמאזן ההסתברויות לגביה, בהעדר ראיות לסתור, נוטה לכיוון הפעילות האישית, החריגה, ולא לכיוון של הפעילות הרגילה בחיי השיתוף” (גיברשטיין שם, בעמ’ 666).

חשוב להדגיש, כי נטל השכנוע והראיה בטענה להחרגת חוב מהשיתוף, חלה על הצד הטוען לכך (ראה הלכת גיברשטיין הנ”ל).

לסיכום ביניים, הרי שחרף הנחת המוצא כי חובות שנצברו בחיי הנישואים הם משותפים, הרי שבתי המשפט יוציאו מגדר החובות המשותפים, חובות בעלי אופי אישי מובהק, וחובות שנוצרו כתוצאה מפעילות הן במישור האישי והן במישור העסקי.

לעניין אופן בחינת החובות, וסינון החובות החיצוניים מהמשותפים, בפסק הדין בתיק בע”מ 1229/90 חנוך נ’ חנוך, פ”ד לט 126, קבע ביהמ”ש העליון כי בחינה של חובות המשותפים בעת האיזון נעשית בשני שלבים: תחילה, יש לאמוד את שווי הנכסים של כל אחד מבני הזוג ולנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, זאת בהתאם להוראות סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון. לאחר מכן, יש לערוך את האיזון לפי הוראות סעיף 6(ב) לחוק יחסי ממון, בו נקבע: “היה שווים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף”.

במילים אחרות, בית המשפט נדרש לבחון מהם החובות שיש להכיר בהם במסגרת האיזון, ובשלב הראשון לנכותם מזכויותיו של הצד הטוען לקיומם. בשלב השני על בית המשפט לבחון את יתרת הזכויות של כל אחד מהצדדים ולהשוות ביניהם. יש להדגיש, כי חישוב הסכומים יעשה לפי שיעור החובות במועד הקובע. כלל זה נועד להבטיח שככל שבן הזוג החזיר חוב כלשהו לאחר המועד הקובע הוא לא יפגע במסגרת איזון הנכסים הכולל.

לסיכום הנקודה בשלב זה, אבהיר כי זוגות שנישאו לאחר יום 01.01.74, עשויים להיות מחויבים זה בחובותיו של האחר, כאשר החובות נוצרו כתוצאה משימוש בנכס פנימי, ואילו מדובר בחובות שנוצרו אגב שימוש בנכס חיצוני (נכס שאיננו משותף), או בנסיבות שאינן קשורות לשיתוף רכושי (כגון הימורים של בן הזוג) לא תהיה לבית המשפט נטייה לשיתוף בחובות. בכל מקרה, כל מקרה נבחן לגופו, שכן שיתוף עשוי להתגבש גם מטענות כלליות (לא רק מכוח חוק יחסי ממון), כגון טענות בנושא דיני החוזים, דיני הנאמנות, דיני עשיית עושר ולא במשפט וכיו”ב.

נשאלת השאלה, מה קורה כאשר בני הזוג ערכו הסכם ממון, בו הפרידו רכושם, או אפילו הפרידו ספציפית את החובות שלהם?

לפי סעיף 1 לחוק יחסי ממון, רשאים בני זוג שעתידים להינשא או שכבר נישאו זה לזה, לערוך הסכם בכתב ובו להסדיר את יחסי הממון שביניהם.

משמעות הדבר הינה, האפשרות להתנות על הסדר יחסי הממון השיורי הקיים בחוק, כפי שפורט עד כה (ראה סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון).

לפי סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון : “לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2.”

קיימים מצבים, בהם בני זוג מתנים על זכויותיהם וחובותיהם, בראש ובראשונה נפוצה ההתניה לפיה הצדדים מבצעים הפרדה רכושית, כולל של נכסים פנימיים. לדוגמא, התניה לפיה הכספים בחשבון בנק שרשום על שם מי מבני הזוג, או כספים שנצברו במוקדים פנסיוניים על שם מי מבני הזוג, שייכים רק לבן הזוג עליו הם רשומים, זאת למרות שמדובר בזכויות שהתגבשו במסגרת חיי הנישואים, ואגב מאמץ משותף (כפי שהוגדר קודם).

על דרך הפרדת הזכויות, מסוגלים בני הזוג להפריד גם את החובות במסגרת הסכם ממון.

כאשר מבוצעת הפרדה זו, וכל עוד לא מוכח בראיות כי ההפרדה בוצעה לשם הברחת נכסים, הרי שהוראות הסכם הממון יחולו ויחייבו לטוב ולרע. כך לדוגמא, מצב בו הסכם הממון נחתם ואושר פרק זמן סביר טרם יצירת החובות, או כניסת מי מבני הזוג לחדלות פירעון.

המצב הפשוט יחסית, הוא מצב בו בן הזוג שאישר הסכם ממון המונע שיתוף בחובות, טוען כי יש לשנות את ההסכם בדיעבד, וליצור שיתוף בחובות. במקרה כזה, נדון הדבר במסגרת תובענה לביטול הסכם ממון בביהמ”ש לענייני משפחה.

יחד עם זאת, קשה מאוד ברמה המשפטית לבטל רטרואקטיבית הסכם ממון.

במקרה של חוסר הסכמה בין בני הזוג בדבר ביטול או שינוי הסכם הממון, הפוטר אחד מהם משיתוף בחובות, כאמור ניתן להגיש תובענה לביטול הסכם הממון, אך לפי הפסיקה, לאור ייחודו של הליך אישור הסכמי ממון, שעה שאין טענה לפגם בהליך אישור ההסכם ע”י בית המשפט, לא תתקבלנה טענות צד הטוען כנגד תוקפו של הסכם ממון, אשר קיבל תוקף של פסק דין, בהעדר טעם מיוחד, כבד משקל ועל הטוען לבטלות ההסכם, לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד. עוד נקבע בפסיקה, כי לעניין ביטול הסכם הממון עקב טעות, הטעיה, עושק וכיו”ב, דינו של הסכם ממון כדין חוזה רגיל. הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין עצם הטעות לבין עשיית הסכם הממון, מוטל על הטוען את טענות אלו ועליו להוכיח שאכן במעמד אישור ההסכם, הוא נתן את הסכמתו, אך רק כתוצאה מניצול חולשה כלשהי שנעלמה זו מעיניו של ביהמ”ש או קיומם של פגמים אחרים שנעלמו בכריתתו.  

לפי הפסיקה בתחום זה, כל תובענה לביטול הסכם שקיבל תוקף פסק דין תבחן לגופה, בין היתר בהתאם לשיקולים הבאים: א. רק במקרים נדירים; ב. העדר ייצוג משפטי או כשל בו יגדיל את סיכויי הבטלות; ג. הסכם דרקוני וקיצוני, סביר ויבוטל, להבדיל מהסכם מקפח במידת מה; ד. קריטריונים הדומים לבטלות צוואה או התחייבות ליתן מתנה – בדיקת רכיב ההגינות וההשפעה ההוגנת ; ה. דגש על בחינת טיב גמירות הדעת, לכאורית או ממשית. כן הוזכר כי עפ”י הפסיקה, אשם בבגידה אינו עילה להתיר קיפוח זכויות רכושיות.

בעניינים אלה, ראה לדוגמא תיק תמ”ש (ת”א) 12542-03-16 כ.ד נ’ ג.א.ד (07.10.18). 

סיכומו של דבר, רק במקרים קיצוניים ונדירים, ניתן יהיה להחיל שיתוף בחובות, חרף הסכם ממון הקובע אחרת, לפי דרישת אחד מבני הזוג.

חשוב לציין, כי גם אם הסכם הממון נערך במטרה למנוע מנושים של בן הזוג האחד, להניח ידם גם על חלקו של בן הזוג האחר ברכוש המשותף, גם כאשר החובות כבר קיימים, עדיין אין בכך בהכרח משום עילה לגיטימית לפי הפסיקה לבטל את הסכם הממון.

בפסק הדין בתיק תמ”ש (ת”א) 47771-02-12 פלוני נ’ פלונית, קבע השופט נ. שילה :

“אני סבור כי אף אם פעולת העברת הפיקדון נעשתה לאור חששם של הנתבעים כי יינתן בתוך ימים ספורים פסק דין שיחייב אותם להשיב כספים לתובע, אין זו עילה לביטול ההסכם, כפי שיפורט לקמן. ייתכן בהחלט כי הנתבעים קיבלו הזמנה מבית המשפט העליון לשימוע פסק הדין (כפי שהיה מקובל באותה עת) ולאור חששם כי הערעור של התובע יתקבל, הם החליטו לרוקן את החשבון המשותף לפני שיינתן פסק הדין. למרות זאת, לא ניתן לומר כי מדובר בחוזה למראית עין שדינו להתבטל.”

ביהמ”ש העליון ע”א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד נ’ יהודית אולצ’יק ואח’, פ”ד נ(2) 41, ניתנה התייחסות למקרה דומה, שם נפסק :  “נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכויות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן, בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן, הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית ואם אין הנושים יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת רגל (נוסח חדש) או לפי כל דין אחר, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין”.

ראה גם תיק תמ”ש 1681-10-10 (מיום 17.04.11) שניתן ע”י כב’ השופט נ. סילמן :

“אם ההעברה הייתה אמיתית, מה לי מטרת הברחת רכוש ומה לי מטרת ההברחה – החוזה אינו למראית עין”.

ראוי להביא את דברי ביהמ”ש העליון בתיק ע”א 4374/08 עצמון נ’ רפ, פ”ד נז(3) 433 : “גם כאשר יצירת הפרדה ברכוש והעברת הבעלות נבעו מרצון של בני הזוג לחסן נכסים אלו מפני נושי החייב, אין בכך כדי לאיין את תוקפו של ההסדר הרכושי שקבעו …”

ראה בעניין זה  גם ת”א (ת”א) 24570/01 בנק עולמי להשקעות נ’ שפיצר (17.12.01).

חשוב להדגיש לשם מניעת טעות, כי טענות אלה ופסק הדין המובאים לעיל הינם במישור הפנימי של בני הזוג, ולא בטיעונים מול נושים חיצוניים.

חשוב לציין, כי בהליך חדלות פירעון קיים סעיף 220 לחוק חדלות פירעון, לפיו :

“(א)  בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה שנעשתה לפני מתן צו לפתיחת הליכים, שבשלה נגרע נכס מנכסי קופת הנשייה, בהתקיים כל אלה (בסימן זה – פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה):

(1)   הפעולה נעשתה בלא תמורה או בתמורה שאינה הולמת בנסיבות העניין;

(2)   מועד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שנתיים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים, ולגבי פעולה לטובת קרוב – ארבע שנים לפני המועד האמור;

(3)   במועד ביצוע הפעולה היה החייב בחדלות פירעון או שביצוע הפעולה הביא אותו לחדלות פירעון.

 (ב)  לעניין סעיף זה, חזקה על חייב שהיה בחדלות פירעון בתקופה האמורה בסעיף קטן (א)(2), אלא אם כן הוכח אחרת.”

בעניין זה חשובות גם הוראות סעיף 221 לחוק חדלות פירעון, העוסקות בביטול הברחת נכסים, כלשונו:

“בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה שבוצעה במטרה להבריח את הנכס מנושים, גם אם במועד ביצוע הפעולה לא היה החייב בחדלות פירעון, ובלבד שמועד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים ושסיומה במועד מתן הצו (בסימן זה – פעולה להברחת נכס); בבוא בית המשפט להורות כאמור, רשאי הוא להביא בחשבון אם מי שהנכס הועבר אליו קיבל אותו בתום לב.”

הווה אומר, אם בני הזוג הפרידו חובות משותפים עם היווצרות החובות של אחד מהם, בין אם ע”י הסכם ממון, ואם בכל דרך אחרת, עדיין נתונה הסמכות לערכאה בתיק חדלות הפירעון לבטל פעולה זו, רטרואקטיבית, לו הוכח שיש בכך הצדקה.

יודגש כי לשון החוק מכוונת לנכס פוזיטיבי, אך אין בהכרח מניעה הגיונית לפרש זאת גב תחולה לנכסים נגטיביים כדוגמת חובות.

מה קורה כאשר גורם חיצוני לבני הזוג, דורש להחיל שיתוף בחובות של בן הזוג האחד על האחר, במטרה לנשות בשניהם, ולשפר את סיכויי הגבייה?

לפי סעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ”ה-1995, תובענה בנושא חוק יחסי ממון נופלת בגדר סמכותו של ביהמ”ש לענייני משפחה. מן הסתם, כי תובענה לשיתוף בחובות בין בני זוג הינה תובענה בעילה מובהקת של חוק יחסי ממון.

אלא מאי? חוק בית המשפט לענייני משפחה, מקנה סמכות לדון בסכסוכים של “קרובי משפחה”, שהם כהגדרתם בחוק בן זוג (כולל ידוע/ה בציבור ובן זוג לשעבר), צאצא והורה, נכד, הורי הורים, אחים ואחיות, לרבות הורים מאמצים. נושים החיצוניים לנישואים אינם מסוגלים להיכנס להגדרת “קרובי משפחה”, ולפיכך על פניו לביהמ”ש לענייני משפחה אין הסמכות העניינית לדון בסכסוך רכושי פיננסי בינם לבין בני הזוג (כדוגמת דרישה חיצונית לשיתוף בחובות).

קיימים מקרים של תביעות בבימ”ש לענייני משפחה, ביחס לדרישת קרובים שאינם בני זוג לשיתוף בחובות של בני הזוג, אך עדיין במסגרת המשפחה המורחבת, לדוגמא אח שנתן לאחותו ולבן זוגה הלוואה כלשהי, ודורש את השבת ההלוואה משניהם (למרות שהעביר את הכסף רק לחשבון של אחותו). תובענה כגון זו, תיפול מן הסתם במסגרת סמכותו העניינית של ביהמ”ש לענייני משפחה, היות שכל בעלי הדין “קרובים”.

דוגמא לפסק דין בעניין זה ניתן למצוא בתיק תמ”ש (חיפה) 1450/07 של כב’ השופטת אלה מירז, שם תבעו אב ודוד השבת הלוואה מהבן ובת זוגו של הבן.

מה קורה במישור החיצוני למערכת היחסים, כדוגמת נושה חיצוני הדורש מהאישה לשאת במחצית מהחובות שיצר בעלה?

כאמור, נושה כגון זה לא יוכל ליזום הליך שיתוף בביהמ”ש לענייני משפחה, הוא המוסמך לדון בעניינים העולים מתוך חוק יחסי ממון, ותחת זאת הוא יידרש לפעול במסגרת החוקית שמעניק חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע”ח-2018.

בעניין זה יצוין, כי חוק חדלות פירעון (גם פקודת פשיטת הרגל שקדמה לו) לא הניחו תשתית משפטית כלשהי, להעלאת טענת שיתוף בחובות בין בני זוג. מאחר שמדובר בבעיה ישנה שקיימת עוד הרבה לפני שנחקק החוק, סביר יותר להניח כי מדובר בהסדר שלילי ולא בלקונה (לכן דרישות כגון אלה טרם צצו בפסיקה).

המחוקק נתן דעתו בסעיפים 220-221 לחוק חדלות פירעון, לאופציה של ביטול פעולות הגורעות מקופת הנשייה (כדוגמת הברחת נכסים), זאת אף לפני מתן צו פתיחת ההליכים. המחוקק איפשר לבטל פעולות גם 7 שנים לפני פתיחת ההליך.

יחד עם זאת, המחוקק השמיט התייחסות בחוק ליצירת חייבים חדשים, כדוגמת ביצוע פעולות לשיתוף בן זוג אחד בחובות האחר, תחת טענת חובות משותפים. בנסיבות אלה, נושה יהיה מנוע מפתיחת הליך כגון זה בביהמ”ש.

בעבר, הליך פשיטת הרגל היה מתקיים בפני ביהמ”ש המחוזי, וניתן היה להעלות סברה ביחס לסמכות ביהמ”ש המחוזי לדון בדרישת שיתוף כגון זו, תחת הסמכות השיורית הקיימת בסעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד-1984.

זאת ועוד, לפי סעיף 40(1)(2) לחוק בתי המשפט : “הייתה התביעה שכנגד בסמכותו של בית משפט לענייני משפחה, רשאי בית המשפט להעביר את התביעות לבית המשפט לענייני משפחה שבאזור שיפוטו הייתה מוגשת התביעה שכנגד, יהיה שוויה אשר יהא, אם לדעתו הצדק והתועלת בהעברה עולים על הפגיעה בעניינו של אדם אחר שהוא צד לתובענה;”

הווה אומר, ייתכן שביהמ”ש המחוזי היה מפעיל סמכות זו, ומעביר התדיינות בין נושה לבן זוג בתביעה לשיתוף בחובות, לו הייתה מונחת על שולחנו.

אופציה זו כבר לא קיימת, כאשר חוק חדלות פירעון העביר את הסמכות לדון בהסדר חובות לבימ”ש השלום וללשכות ההוצאה לפועל.

עד כה טרם איתרתי מקרה בו הוגשה, נדונה או התקבלה תובענה של נושה חיצוני (דהיינו שאיננו קרוב משפחה) לשיתוף בן זוג אחד בחובות האחר, אולם ניכר על פניו כי תובענה כגון זו חסרת בסיס משפטי, בהיעדר הוראה ברורה בחוק חדלות פירעון.

יחד עם זאת, חוק חדלות פירעון אכן מעניק לכאורה מסגרת כללית להסדרת עניין זה.

כידוע, לפי סעיף 104(א)(ד) לחוק חדלות פירעון, לבקשת חדלות פירעון על החייב לצרף בין השאר : “פרטים הידועים לו לעניין נכסיהם של בן זוגו, ילדיו הקטינים וכן ילדיו הבגירים שפרנסתם עליו, הכנסותיהם, הוצאותיהם, חובותיהם והתחייבויותיהם, לרבות פרטי חשבונות הבנק של בן זוגו;”

לפי סעיף 160 לחוק חדלות פירעון : “דמי המחיה”, של היחיד – הסכום הדרוש ליחיד ולמי שפרנסתם עליו להוצאות המחיה הבסיסיות לשם מחיה בכבוד, ובהתחשב בהכנסתו של בן זוגו ושל ילדיו שפרנסתם עליו; דמי המחיה יחושבו על בסיס כללי המחיה בכבוד שקבע השר לפי סעיף 162(ב) והתאמתם לנסיבותיו האישיות של היחיד;

דהיינו, נכסיו והכנסותיו של בן הזוג שאיננו החייב, משפיעות בהחלט על מפת התנהלות תיק חדלות הפירעון, על צו התשלומים, וכפועל יוצא גם על צו השיקום.

הדבר אמנם אומר שלא ניתן לתקוף באופן ישיר בן זוג בגין חובות של בן הזוג האחר (הוא היחיד בהליך חדלות הפירעון), אולם כל עוד בני הזוג מנהלים משק בית משותף, ישפיעו נכסיו והכנסותיו של בן הזוג האחר, גם על ניהול הליך חדלות הפירעון ותוצאותיו, וברך זאת תהיה יצירת מפת חבות משותפת מכללא.   

כרגיל, במידה שיש שאלות או אי בהירות לגבי מאמר זה, אשמח להשיב לכל פנייה שלכם ללא תשלום ו/או חיוב,

בטלפון 050-9190171, 04-6784017.

ניתן גם לפנות אלי בכל עת בדואר אלקטרוני לתיבה Yuvlaw@gmail.com..

יובל שבתאי, עו”ד