פיצויים בגין לשון הרע וחדירה לפרטיות בדיני משפחה

לרוב כאשר מדובר בתובענות בדיני משפחה, הדבר הראשון שעולה בדמיון הינן תובענות גנריות לתחום כדוגמת תביעות רכושיות לאיזון משאבים ופירוק שיתוף בנכסים שנצברו בתקופת הזוגיות, תובענות למזונות אישה וילדים, וכן תובענות לאחריות הורית וחלוקת זמני שהות (מה שכונה בעבר תובענות “משמורת”).

קל לשכוח שדיני המשפחה מקיימים יחסי גומלין עם תחומי משפט אחרים, ביניהם תחום המשפט האזרחי, כולל דיני הנזיקין. בין תביעות מסוג זה, כלולות לדוגמא תביעות לפיצויים בגין הפרת הזכות לפרטיות, והוצאת דיבה/פגיעה בשם הטוב.

רבים מבני הזוג סבורים כי “הכל כשר באהבה ובמלחמה”, אך אינם יודעים כי פעולות מסוימות עלולות להקים לבן הזוג האחר עילה להגשת תביעה כספית, לפיצויים בגין פגיעה בפרטיות והוצאת דיבה, בהיקף עשרות ומאות אלפי שקלים.

כך לדוגמא, דן בימ”ש לענייני משפחה בתל אביב, בפרשה בה האישה ואביה חדרו למחשב האישי והטלפון הנייד של הבעל, במטרה להוציא מהם מידע בנוגע למוקדי הכספים והזכויות של הבעל, ולאחר מכן העבירו את המידע הנ”ל לרואה חשבון, כדי לקבל תמונה כלכלית מדויקת ביחס לכספים של הבעל, לצורך תביעה לאיזון משאבים.

דוגמא נוספת שנדונה בבימ”ש לענייני משפחה בקריית שמונה, הינה של בעל שהתחזה לאשתו בפייסבוק ובטלפון הנייד שלה, במטרה להשיג ראיות לכך שהאישה בוגדת בו, ואף פרסם את טענת הבגידה ברבים ביישוב בו הם גרים.

דוגמא נוספת שנדונה בבימ”ש לענייני משפחה בירושלים, הינה של אישה שפרסמה ברשתות החבריות פרסומים שקריים שונים המציגים את בעלה באור שלילי, כאדם אכזר, המתעלל ומזניח את האישה ואת ילדיהם.  

הדוגמאות למקרים כגון אלה רבות מספור, אך מה שמאפיין את כולן הינם פרסומים (העברת מידע) הפוגעים בפרטיות ובשלוות הנפש של מי מבני הזוג, תוך שבן הזוג המפרסם עושה שימוש במידע מול צדדים שלישיים לקידום מטרותיו.

בעניין זה חלות הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965, הקובעות כי במקרה של פרסום לא לגיטימי של מידע, רשאי בימ”ש לפסוק לצד הנפגע פיצויים ללא הוכחת נזק של עד 50,000 ₪ לכל פרסום, כאשר בנסיבות מסוימות הפיצוי ללא הוכחת נזק עלול לעלות ל-100,000 ₪ לכל פרסום (כאשר הוכח כי הפרסום נועד “במטרה לפגוע”).

ה-“פרסום” כהגדרת החוק, מוגדר באופן רחב מאוד, וכולל כל סוג של העברת מידע שמטרתה להשפיל את האדם, לפגוע בו, או לבזות אותו (מכל סיבה, לרבות השפלת אדם בשל הגזע שלו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו וכו’).

פגיעה הפרטיות (לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981) הולכת עם הוצאת דיבה לרוב יד ביד, כאשר אותו מידע שפורסם, מושג באמצעים פסולים, אשר לרוב פוגעים בזכות היסוד של הצד הנפגע לצנעת הפרט ושמירת ענייניו הפרטיים מהציבור.

תפקידו של בימ”ש במקרי תביעות כגון אלה, הינו לבחון את הנסיבות הייחודיות של המקרה, כדי להחליט האם אכן בוצעה פגיעה בפרטיות, או הפצת מידע פסול לפי חוק איסור לשון הרע (למען הנוחות אכנה מידע זה בביטוי “הוצאת דיבה”). יודגש כי לא כל סוג פרסום, ולא כל מידע שפורסם, מקימים עילת תביעה לגיטימית לבן הזוג האחר.

יש לבחון את איכות הראיות שיחס לפרסום, והאם בן הזוג אכן מודה שביצע את הפרסום. כמובן שאם יש הודאה של בן הזוג “המואשם” בפרסום, עובר נטל השכנוע לאותו בן זוג להביא טיעונים וראיות לכך שהפרסום איננו שקרי, מוצדק או סביר בנסיבות (ראה לדוגמא ע”א 279/89 הסנה חברה ישראלית לביטוח נ’ דמתי, פ”ד מז(3) 156; ע”א 728/81 חיר נמר חלבי נ’ עיזבון המנוח מועין חלבי, פורסם בנבו 09.05.83).

כך לדוגמא, אין דין אישה שפנתה וסיפרה להוריה את אשר על לבה (גם זה סוג פרסום, היות שהאישה העבירה מידע פרטי של הבעל לצד שלישי לזוגיות – הוריה), כדין אישה שפרסמה פרסום שלילי על הבעל ברשתות החברתיות, הפתוחות לעיון העולם כולו.

לפי החקיקה, על מנת לבסס אחריות בגין “לשון הרע” אין צורך להוכיח כי לנפגע נגרם נזק בפועל, אלא די בכך שהפרסום “עלול” להשפיל את הנפגע, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג לפי לשון סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע הינה תביעה נזיקית, ראשית, על התובע להוכיח כי הנתבע ביצע פרסום של לשון הרע בבחינת “המוציא מחבריו, עליו הראיה” (לעניין זה ראה דנ”א 4693/05 בית חולים כרמל נ’ מלול, סד(1) 533).

על מנת לבחון האם הפרסום היה פוגע, משפיל או מבזה כאמור בס’ 1 (1) לחוק איסור לשון הרע, יש לבחון את העניין בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר (המבחן האובייקטיבי). לעניין זה ראוה ע”א 7380/06 חטר ישי נ’ גילת (פורסם בנבו, מיום 02.03.11).

פרסום שמטרתו להשפיל או לבזות ייחשב ללשון הרע, על אף אם הפרסום אמיתי, כאשר בשלב זה אין חשיבות למניע או לכוונה שעמדה מאחורי הפרסום (לעניין זה ראה ע”א 751/10 פלוני נ’ דיין – אורבך, פ”ד סה(3) 369).

בחוקים שפירטתי קיימות הגנות כנגד דרישת פיצויים בגין פרסום.

עיקר ההגנות נסבות סביב כך שהפרסום נעשה בתום לב, ובמטרה להגן את אינטרס אישי כשר של בן הזוג המפרסם, או שהיה בו אמת (טענת “אמת דיברתי”).

בתיק בג”צ 6650/04 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי בנתניה (פורסם בנבו 14.05.06) נקבע: 

“תנאי לתחולתן של ההגנות שבסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות היא שהטוען להגנה “עשה את הפגיעה בתום לב” … תום הלב הוא “בבחינת שער שרק אם עוברים דרכו תיבחנה הנסיבות בהן בוצעה הפגיעה הספציפית בפרטיות”… זהו תום לב סובייקטיבי… משמעותו של תום הלב (הסובייקטיבי)… הוא פעולה מתוך אמונה כי הפגיעה הינה במסגרת ההגנה אותה מעלה הפוגע.” 

ובהמשך אותו פסק דין פלונית אנו מוצאים את הדברים הבאים:  

“עמד על כך השופט א’ מצא בפרשת גלעם בציינו: שאלת קיומו של תום לב יש לבחון על פי אמת מידה סובייקטיבית. הווי אומר שכדי להיחלץ מאחריות (פלילית או אזרחית) למעשה הפגיעה בפרטיות, על הפוגע (הנאשם או הנתבע) לשכנע את בית המשפט, כי בעשותו את המעשה, באחת הנסיבות המתוארות בסעיף 18(2), סבר בתום לב שהוא רשאי (או אף חייב) לעשותו.”

 בהתאם בוחן בימ”ש את המבחנים הבאים לקביעת המצב בתיק שלפניו:

[א] האם בן הזוג המפרסם ידע, או היה עליו לדעת, על האפשרות לפגיעה בפרטיות בן הזוג האחר.

[ב]  האם הפגיעה בשמו הטוב או בפרטיות בן הזוג האחר, נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על בן הזוג הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה. 

[ג] האם הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של בן הזוג הפוגע.

[ד] האם החשיפה לחומרים המפורסמים הייתה מתוכננת או אקראית (בתיק רע”א 2552/16 יהודה זינגר נ’ חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע”מ (נבו 10.05.16)‏‏ נקבע כי: “במצב זה של חשיפה מקרית להודעת דוא”ל, לא מן הנמנע כי די בעצם החשיפה על מנת לבסס את הצורך בהגנה על עניין אישי כשר של הנחשף, ללא צורך בבקשה לצו שיפוטי, ומי שנחשף אליהן יהיה רשאי בשל כך להעתיקן ולהשתמש בהן כראיה. לדידי, תלוי הדבר בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה לגופו, בין היתר בהתאם למידת הפגיעה שאליה נחשף בתום לב הנפגע ולמידת הדחיפות שיש בהגנתו על ענייניו… כאשר נחשף אדם באופן מקרי להודעת דוא”ל שממנה עולה בבירור כי הנמען גזל ממנו סכום כסף, למשל, הרי שבמצב כזה אין הצדקה לדרוש מאותו אדם לפנות לשם קבלת צו שיפוטי; הוא רשאי להגן על האינטרס הלגיטימי שלו באמצעות הגשת אותה הודעה כראיה… ודוק: כל אשר אמרתי מתייחס לחשיפה מקרית ופאסיבית להודעת דוא”ל…” (סעיפים 46-47 לפסק הדין).

לאחר שהתובע עומד בנטל ההוכחה כי התקיים פרסום כאמור, יועבר הנטל לכתפי הנתבע להוכיח האם עומדת לו אחת ההגנות הקבועות בחוק כמפורט לעיל.

לעניין הפיצויים הנפסקים במקרים כגון אלה, הם מגוונים מאוד ותלויים בנסיבות המקרה.

בעניין זה יפים דברי כב’ השופט א’ גולדקורן בת.א. (שלום חיפה) 30085-03-15 משה עוזי כהן נ’ חברת פרטנר תקשורת בע”מ, 23.6.16:

 “פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק אינה נעשית בחלל הריק, אלא נגזרת ממידת הפגיעה בפרטיות.

בית המשפט העליון קבע סימנים באשר למידת הפגיעה, ובכללם: המיקום ה’גיאוגרפי’ של הפגיעה בזכות, בליבתה (פרטים אינטימיים על אודות חייו של אדם) או בשוליה (פרטים השייכים למרחב החיצוני של חייו); טיב מערכת היחסים וחובות האמון בין הצדדים; ציבוריותה או פרטיותה של הדמות; אופן הפרסום; הדרך בה הגיע המידע לידי המפרסם; התנהלות האדם בנוגע לפגיעה בפרטיותו עובר לפרסום; הפגיעה, אם היא חד-פעמית או הולכת ונמשכת. (ע”א 8954/11 פלוני נ’ פלונית, פסקה 127 (פורסם בנבו, 24.4.2014)).

יישום סימנים אלו לנסיבות העובדתיות שבפנינו מביא למסקנה כי אין זה המקרה המתאים לשימוש בשיקול הדעת שניתן לבית המשפט בסעיף 29א(ב)(1) לחוק על מנת לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע”. 

בפסיקת בתי המשפט נדונה שאלת שיעור הפיצוי לעת שהוכחה פגיעה בפרטיות וכך למשל:

[א] בתיק תמ”ש (ראשל”צ) 17772-01-10 פלוני נ’ אלמונית (פורסם בנבו, 11.11.13) בו נקבע כי הנתבע חדר לתכתובות דואר אלקטרוני, הדפיסן ומסרן לידי צד שלישי ולכן נקבע פיצוי בסך כולל של 27,000 ₪.

[ב] בתיק תלה”מ (משפחה ירושלים) 1118-09-17 ד.מ נ’ ת.מ (נבו 21.05.2019) האיש פגע בפרטיות האישה בהצבת מצלמות מעקב ובהתקנת תוכנות מעקב במכשיר הטלפון הסלולרי של האישה אגב צפייה במחשבה האישי.

לפיכך מצא בית המשפט לחייב האיש בפיצוי בלא הוכחת נזק או זדון בסך של 25,000 ₪.

[ג] בתיק ת”א (שלום ת”א) 41627-02-19 אדל בספלוב נ’ שידורי קשת בע”מ (נבו 10.01.22)‏‏ בתביעה לפי חוק הגנת הפרטיות בשל פרסומים בדבר הריון ידוענית אגב פגיעה בפרטיותה, העמיד ביהמ”ש את הפיצוי בסך של 50,000 ₪.

זאת מתוך “החשיבות, שמקנה ביהמ”ש לעניינם העקרוני של התובעת ושל דומֵיה ואותו ראוי להטעים גם בראייה, המשתרעת אל מעבר לפרשה מסוימת זו.

הוא נותן ביטוי מתחייב ליסוד-ההרתעה מפני הפרות עתידיות של הזכות לפרטיות, בין בידי הנתבעות ובין בידיהם של אחרים” (שם, פיסקה 58).

[ד] בתיק ת”א (שלום רח’) 18326-05-18 פלונית נ’ אילנה שוורץ (נבו 30.09.2021)‏‏ בפגיעה בפרטיות בשל העברת תמונות של התובעת לצדדים שלישיים ללא הסכמתה, חייב בית המשפט את הנתבעת בפיצוי ללא הוכחת נזק וללא כוונת זדון בסך של 20,000 ₪.

[ה] בתיק ת”א (שלום י-ם) 30700-05-19 היא עודת אללה נ’ שרכת כהרבא מחאפטית אל קדס אל מסאהמה אל מחדוזה (נבו 19.07.21)‏‏ קבע ביהמ”ש פיצוי, בלא הוכחת נזק וללא כוונת זדון מיוחדת ובשל הפרת הפרטיות בנטילת מידע מתוך טלפון נייד של התובע בסך כולל של 7,500 ₪

[ו] בתיק ת”א (שלום ת”א) 62235-09-19 אורלי גנגר נ’ ששון מתיתיהו (נבו 24.03.22)‏‏ נקבע כי הנתבע פגע בפרטיות התובעת בשל העברת דו”ח חוקר בעניין כניסות ויציאות מן הארץ ובעניין פירוט על חשבון הבנק של התובעת, בטענה כי מדובר במידע חסוי על פי הדין. בית המשפט קבע כי סכום הפיצוי, ללא הוכחת נזק ומבלי שהוכחה כוונת זדון  יהא בסך של 30,000 ₪

[ז] ת”ק (תביעות קטנות ת”א) 48854-11-20 שלומי וילקום נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ (נבו 22.07.2021) בתביעה כנגד בנק בהפרת יחסי לקוח ובמסירת מידע לב”כ הצד שכנגד בניגוד לצו שפקע תוקפו.

נקבע כי שעה שהוכחה הפרת הגנת הפרטיות מטעם הבנק, יש לחייב הבנק בפיצוי ללא הוכחת נזק וללא כוונת זדון מיוחדת בסך כולל של 27,200 ₪.

במידה שיש שאלות או אי בהירויות בנושא, אשמח לסייע בטלפון 050-9190171 או במייל yuvlaw@gmail.com.