כפיית הורות על האב וטענה לגניבת זרע

במקרים משפטיים מסוימים מתרחשת כפיית “הורות” על האב, בניגוד לרצונו.

טענת הגנה שמופיעה פעמים רבות בפסיקה הינה טענת האב “לגניבת זרע” מצד האם.

משמעות הטענה בכלליות, שהאם הונתה ורימתה את האב ביחס להורות.

טענת גניבת הזרע מופיעה באחת משתי דרכים עיקריות:

[א] טענה לגניבת זרע לפני קיום יחסי אישות, כגון טענה שהאם הטעתה את האב לפני קיום יחסי האישות שהובילו להיריון, בכך שאיננה פוריה, או שהיא נוטלת אמצעי מניעה;

כמו כן טענות בעקבות קיום יחסי האישות, כגון הפרת הבטחה של האם לאב לעבור הפלה מלאכותית, תוך שהאם חזרה בה מהסכמתה לפני ביצוע ההפלה.

[ב] טענה לגניבת זרע, דרך תרומת זרע. המדובר במקרים הנדירים יותר, בהם האם עשתה שימוש בזרע של האב ללא רשותו, או שהאב תרם זרע תוך הבטחה של האם שלא יידרש לשאת בתוצאות ההורות (לרוב הכוונה לתשלום דמי מזונות לילד שעתיד להיוולד), אך בבוא העת באה האם בדרישות לאב, חרף הבטחתה זו.

העיקרון המוביל בפסיקה בנושא זה הוא עיקרון טובת הילד, “כעיקרון על” (תקנה 2(ב) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין) התשפ”א-2020).

בימ”ש הדן בטענה לגניבת זרע, בוחן בראש ובראשונה את טובת הילד שנולד.

נקודת המוצא בבחינת טובת הילד, הינה בכלך שאין מקום להטריד את הילד בשאלה מי “אשם” בהבאתו לעולם. אם על סף המאזניים עומדת זכותו של מבוגר שלא יוליכו אותו שולל (דהיינו “גניבת זרע”), מול זכותו של ילד שההורה שהביאו לעולם, ולו גם שלא ברצונו, לא יזנח אותו, יעדיף בימ”ש את זכות הילד.

עוד באופן עקרוני, תפיסת הפסיקה הינה כי גם במידה שהוכח כי הייתה תרמית חותכת וברורה מצד האישה, כלפי הגבר, לגבי שימוש באמצעי מניעה, הרי כיוון ששום אמצעי מניעה אינו בטוח לחלוטין, נטל הגבר על עצמו סיכון – ולו מעט – להולדתו של ילד.

אפשר גם להציג זאת, באופן בו הגבר נטל על עצמו סיכון שהמצג הוא מצג כוזב, משום שהמציאות מלמדת שגם אמירה הנשמעת תמה וכנה, מתבררת לעיתים ככוזבת או רשלנית, לכן, כלפי הילד לא תעמוד לאותו אדם טענת “גנבת זרע”.

במילים פשוטות, האב לא יוכל לתבוע את האם בגין “נזק” לכאורה שנגרם לו, עקב תשלום מזונות לילדים שלא רצה שייוולדו.

בהתאם לא ניתן לראות בהולדת הילד כעוולה נזיקית, ולא ניתן לראות בסירוב האם להפיל, או במצגים שקריים שלה ביחס לאפשרויות הכניסה שלה להריון משום “אשם” כמובן המשפטי-נזיקי, שניתן לתבוע בגינו פיצויים. 

מקל וחומר שלא ניתן “להאשים” את הילד בכך שנולד, ובהתאם לא ניתן לשלוח ממנו אמצעי מחייה כלכליים, רק מפני שאביו סירב להולדתו.

בישראל פורסמו פסקי דין ספורים שבהם נדונו תביעות בגין מצג שווא של אישה כלפי גבר כמתואר לעיל – תביעות אשר נדחו, בין היתר משלא הוכחו הטענות העובדתיות של התובעים (ראה למשל בת”א (שלום חיפה) 5950/07 פלוני נ’ אלמונית [פורסם בנבו] (13.10.10) מפי כב’ השופט וגנר; ופסק דין שניתן בתמ”ש (ת”א) 96460/97 פלוני נ’ אלמונית [פורסם בנבו] (26.7.01 ) מפי כב’ השופט גייפמן).

נקבע בפסיקה כי גבר המקיים יחסי מין צריך להיות ער לכך, כי בעשותו כן הוא נוטל על עצמו אחריות לכל התפתחות היכולה לנבוע בדרך הטבע מקיום היחסים, ורצונו או אי רצונו בהולדת ילד אינם רלוונטיים, כיוון שאין לאדם שליטה אבסולוטית באפשרויות הביולוגיות היכולות לנבוע מקיום היחסים (ראה ע”א 5942/92 פלוני נ’ אלמונית, [פורסם בנבו 10.08.94] וכן ע”א 5464/93 פלוני נ’ אלמוני, [פורסם בנבו 24.08.94].

אמנם בכמה פסקי דין של הערכאות הדיוניות נקבע כי אי שימוש הגבר באמצעי מניעה בבחינת “יזהר השוכב” הוא לכל היותר בגדר “אשם תורם”, ואין בו כדי לפטור את האישה כשמועלית נגדה טענה של מצג כוזב, אולם מנגד, במקרים אחרים שופטים הביעו את דעתם כי אין כל מקום להכיר בטענה של גניבת זרע.

לסיכום נקודה זו, טענה להטעיית הגבר בידי האישה, לקיום יחסי מין לא בטוחים, לא נתפסת כעילה לפטור את האב ממזונות הילד שנולד.

הטענה של “גניבת זרע” התקבלה בפסיקה בארה”ב באופן מוגבל, ובישראל במקרים בודדים ובנסיבות חריגות מאד (ראה הסקירה המקיפה בפסק דינו של כב’ השופט תמיר בת”א (ת”א) 23789-02-11 ד.ג. נ’ ח.ח.ח. (פורסם בנבו 26.11.13).

במקרה של הולדה “בשקר” מתרומת זרע מגורם ידוע, התמונה פשוטה פחות, ופסיקת בתי המשפט איננה אחידה, ותלויה בנסיבות.

הכוונה בתרומת זרע מגורם “ידוע”, הינה לתרומת זרע שמסר גבר לבקשת אישה, אשר הצהירה והתחייבה בפניו כי כל רצונה הוא בזרע שלו כדי להתעבר, אך לא יהיה לו כל קשר לילוד, והיא תגדלו לבדה ועל חשבונה.

לאחר הלידה משנה האישה את דעתה, חוזרת בה מהתחייבותה ותובענת מזונות מהגבר בשם הילוד (סוג מובהק של “גניבת זרע”).

הפסיקה קבעה לרוב, כי אם בין ההורים הוסכם על תרומת זרע בלבד, ולא על הורות משותפת, הרי שמעמדו של תורם זרע ידוע אינו שקול לתורם זרע אנונימי ומשכך חלות על הגבר חובותיו כאביו הביולוגי של הילד, לרבות חובת תשלום מזונות. עם זאת ובנסיבות חריגות כאמור, חובת האב מצטמצמת כדי תשלום דמי מזונות הכרחיים ואף מופחתים (תוך שהאם תידרש לכסות את ההפרשים בשם “אשמתה”).

יצוין כי הפסיקה התייחסה, במסגרת תביעות לאבהות, למקרים של תרומת זרע שאיננה אנונימית תוך השוואת מעמדו של האב לתורם זרע אנונימי (ראה תמ”ש (ת”א) 3521/98 פלוני (קטין) נ’ אלמוני [פורסם בנבו]). בתמ”ש (ר”ג) 1241-05 ט.ר. נ’ ק.פ [פורסם בנבו] בו נידונה שאלת המזונות נקבע כי חלה על האב חובת תשלום מזונות.

כאמור ישנם מצבים כגון אלה בהם, חובת האב צומצמה לכדי תשלום דמי מזונות הכרחיים ואף מופחתים (ר’ תמ”ש (ר”ג) 1241/05 ט.ר נ’ ק.פ (פורסם בנבו)( 31.5.2010), תמ”ש (ת”א) 35431-06-11 ר.ג. נ’ נ.ח (פורסם בנבו) (31.10.2013), בע”מ 4751/12 אלמוני נגד אלמונית ואח’) (פורסם בנבו) (29.8.2013).

כרגיל, במידה שיש שאלות או אי בהירות לגבי מאמר זה, אשמח להשיב לכל פנייה שלכם.

בטלפונים 050-9190171, 04-6784017  (אפשר לפנות גם באפליקציית הווטסאפ).

ניתן גם לפנות אלי בכל עת בדואר אלקטרוני לתיבה  Yuvlaw@gmail.com.

יובל שבתאי, עו”ד