חישוב פערי השתכרות בין בני זוג לעת גירושין

חישוב פערי השתכרות בין בני זוג לעת גירושין

לעת גירושין, תפקידו של בימ”ש הינו לאזן את הנכסים שצברו בני הזוג מכל סוג, כך שכל בן זוג יהא זכאי (עקרונית) לחלק שווה בהם. במסגרת ההלכה הפסוקה נקבע, כי נכסי בני הזוג שיש לאזן ביניהם את שוויים, אינם כוללים רק נכסים מוחשיים (כדוגמת דירות, רכבים, כספים הצבורים בחשבונות, חסכונות פנסיוניים וכד’), אלא במקביל גם נכסים שאינם מוגדרים “מוחשיים”, ביניהם גם כושר השתכרות. הכוונה הינה ליכולתם או לפוטנציאל של בני הזוג לייצר זרם הכנסות עתידיות, גם לאחר הגירושין. בחינת כושר ההשתכרות של הצדדים, הינה חלק מנושא המכונה בכלליות “נכסי קריירה”.

עוד בפסק דינו של ביהמ”ש העליון מיום 26.08.07 (תיק בע”מ 4623/04), התקבלה הגישה לפיה בנסיבות מסוימות, כאשר לאורך הנישואים עומלים בני הזוג יחד, במאמץ משותף, במטרה להגביר את כושר ההשתכרות של אחד מהם, נוצר נכס שיש לו ערך כלכלי, אשר יש מקום לכלול אותו במסת הנכסים שלהם לעת גירושיהם.

כאשר אחד מבני הזוג מפתח פערי שכר משמעותיים, עולה באופן טבעי שאלת תרומת בן הזוג האחר “להצלחה” זו. כמעט תמיד קיימת תרומה כלשהי של בן הזוג האחר לאותה הצלחה, אשר נעה על הסקלה שבין נטילת מעט יותר מהאחריות המשפחתית הכוללת לטובת פינוי בן הזוג האחר לעיסוקיו ולפיתוח הקריירה שלו, לבין מצב בו בן הזוג האחר ממוקד כל כולו בבית ובילדים, בעודו מפנה את בן הזוג “הקרייריסטי” להתמקדות מוחלטת בעבודתו ובפיתוחו האישי המקצועי (לרוב למצב בו בן הזוג שאיננו “קרייריסטי” איננו עובד כלל, או עובד במשרה חלקית המתאימה לתכתיבי המשפחה).

בפסיקה נהוג לכנות את בן הזוג “הקרייריסטי” בכינוי בן הזוג החיצוני (או בלעז breadwinner), ואת בן הזוג הלא קרייריסטי בכינוס בן הזוג הביתי (או בלעז homemaker). מאחר שכושר ההשתכרות הינו נכס השייך לאדם (ראה ע”א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר נ’ החברה לשיקום ופיתוח), הוא מושפע מגורמים שונים ומגוונים, ביניהם הכישרונות האישיים של האדם, המקצוע בו בחר, ההשכלה שלו, והמוניטין שרכש. למעשה, כושר ההשתכרות של אדם הינו שתי וערב של גורמים פנימיים וחיצוניים, חלקם באו לו (באופן ישיר או עקיף) מבן הזוג, וחלקם טבועים בו באישיותו ויכולותיו.   

קיימת חוסר תמימות דעים בפסיקה ביחס להתחשבות בכושר ההשתכרות כגורם בתחשיב איזון המשאבים לעת גירושין, וזאת משתי סיבות עיקריות. האחת, כי מדובר בנכס שטרם בא לכולם. קשה מאוד לסחור או להדביק ערך, שיתגבש (ככל שיתבקש) בעתיד. כך לדוגמא, גם אם אדם עמל קשות והשיג עבודה ששכר נאה בצדה, דבר איננו מבטיח כי יוכל להתמיד בה עד אין קץ, שמא ייפצע בעתיד, או יפטור וכו’.

מצד שני, גם אם ינסה בימ”ש לאזן את התמונה על דרך תשלומים חודשים קבועים, הדבר ייצור מצב בלתי נסבל, בו בן הזוג החיצוני משועבד לבן הזוג הביתי, בעודו נאלץ להמשיך לעבוד כדי לשלם את חלקו של בן הזוג הביתי בכושר ההשתכרות, ולמנוע מעצמו את הזכות להתוות את חייו כרצונו (עניין בלתי מוסרי בעליל).

כך לדוגמא, אדם שהתפתח במובן הקריירה כעורך דין מצליח, אך מעוניין בשלב מסוים בחייו לשנות מקצוע (למקצוע המושך אותו יותר אישית, אך סביר להניח כי הכנסתו באותו מקצוע תהיה פחותה מזו הנוכחית), יהיה מנוע מלעשות כן, אם בימ”ש חייב אותו מדי חודש בחודשו להפריש סכום גבוה לידי בת זוג, עד אחרית ימיו.

הסיבה השנייה הינה, שקיים קושי ממשי להפריד את כושר ההשתכרות לרכיבים המרכיבים אותו, ובכך לכמת בנפרד את היכולות האישיות של האדם שהובילו לכושר ההשתכרות, מהתרומה שתרם בן הזוג האחר להיווצר כושר ההשתכרות. מן הסתם, שבן הזוג הביתי לא תרם בדרך כלשהי ליכולות האישיות של בן הזוג חיצוני, ולפיכך אין שום הצדקה לתת לו ליהנות מכל העוגה במכונה “כושר השתכרות”.

הלכה למעשה, פיצוי גלובלי חד פעמי לבן הזוג הביתי, יוצר חוסר צדק במצב עתידי בו מאבד בן הזוג החיצוני את כושר ההשתכרות; מאידך תשלום חודשי קבוע לכיסוי פערי ההשתכרות אף הוא בעייתי, היות שהוא כובל את בני הזוג זה לזה עד אין קץ, וכופה על בן הזוג החיצוני את המשך חייו, אגב מניעת יכולת לבצע בהם שינויים.

לפיכך התפתחה בפסיקה השיטה, לפיה הקושי בכימות ערך הפרשי כושר ההשתכרות לא צריך להוות סיבה לגיטימית למניעת איזון רכיב זה.

יחד עם זאת, בן הזוג המבקש איזון כושר ההשתכרות נדרש לעבור משוכה גבוהה.

עליו להוכיח, קיומם של שלושה תנאים מצטברים על מנת שפער בכושר ההשתכרות יאוזן:

האחד, קיומו של פער מהותי בין כושר השתכרותו של בן הזוג החיצוני במועד הנישואין לעומת כושר ההשתכרות מועד הפירוד.

השני, קיומו של פער דרמטי בין כושר ההשתכרות של בן הזוג הביתי במועד הפירוד לבין כושר השתכרות בן הזוג האחר באותו מועד.

השלישי, הוכחה שהפערים האמורים הם תוצאה של ויתור מצד בן הזוג הביתי, באופן שנגרע מכושר השתכרותו לטובת צבירת כושר ההשתכרות של בן זוגו.

ככל שלא מתקיים איזה מהתנאים הנ”ל, נוהג בימ”ש להסיק, שעיקר הפער נובע מיכולות מולדות, או כאלה שהתפתחו טרם הנישואין. משמע, המצב השיורי (default) הינו שפערי כושר השתכרות נובעים ממקורות לא משותפים, אלא אם הוכח אחרת.

כאשר בכל זאת מגיע בימ”ש למסקנה כי יש בפניו פערי השתכרות המצדיקים איזון בין בני הזוג לעת גירושין, נהוג לעשות שימוש בגישת צמצום פערי השכר, על בסיס תקופת עתידית מוגבלת (לרוב על בסיס תחשיב פיצוי בשיעור של 1% מהפרשי ההשתכרות של בני הזוג, עבור כל שנה של שיתוף ביניהם).

כרגיל במידה שיש שאלות או אי בהירויות ביחס לכתוב, אשמח להשיב על שאלות בטלפון 050-9190171, או בתיבת הדוא”ל של המשרד  yuvlaw@gmail.com.